כתבו עלינו

"הפגישה עם עמותת "אכלני יתר" שינתה את חיי. נולדתי מחדש"

רבקה מאזור הדרום סבלה במשך שני עשורים ממשקל עודף והזנחה מוגזמת של גופה. קרוב משפחה השביע אותה ללכת לפגישה בעמותת " אכלני יתר אנונימית " וחייה הפכו מאז לחווייה של אושר וסיפוק. איך זה קרה?

רבקה הסתובבה עשרים שנים ארוכות  מיואשת וכבדה. חייה היו קשים, מעייפים וללא תקווה. מהמשרד הביתה, ישר למקרר והמשקל שלה המשיך לטפס. גופה ומראהה המוזנח גרמו לה עייפות וייאוש גדולים.

אכלני יתר

באחד האירועים המשפחתיים ניגש אליה קרוב משפחה שהפציר בה ללכת לפגישת היכרות בעמותת "אכלני יתר אנונימית". רבקה הבטיחה ללכת ואחרי כמה שבועות באמת גייסה כוחות והתייצבה במפגש הקבוצתי.היא לא עברה שום תהליך של רישום,שקילה או כל מחויבות

אם תפגשו אותה היום, נצטרך להיות קוסמים גדולים כדי לשכנע אתכם שמדובר באותה הבחורה. קלילה, חייכנית, מלאת אנרגיה, רוצה לפצות על כל הזמן שבזבזה. זה מה שהיא מספרת: "הבטחתי שאלך ונתתי מילה לקרוב משפחה ובאמת הגעתי לפגישת בעמותה. הגעתי גם כדי לבחון מה באמת קורה שם. ביררתי, האם באמת ניתן לרדת שם במשקל? מעולם לא שמעתי על קבוצות כאלה לפני כן.  במקצועי, אני חיה את עולם התזונה ומטפלת באחרים במסגרת קופות חולים ובבתי חולים..

הגעתי לקבוצות להתנסות בעצמי וללמוד כאשת מקצוע את הנושא.

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שמדובר בקבוצה סגורה עם כללים חיצוניים ושונים משלי עד מאוד. זילזלתי באנשים, ישבתי בצד ושפטתי בלבי את כולם. בליבי האמנתי כי כל אדם אשר נימנע מסוכרים וקמח יוכל לתפקד טוב ולהימנע מאכילה כפייתית. מעולם לא קישרתי את הנושא הגופני לנושא הנפשי. למרות שהגעתי לקבוצות כשאני מחליטה להמנע מאכילת סוכרים וקמח בשל משקלי, מדי פעם היו לי התקפי רעב אשר גרמו לי לאכול מהכל.     כשיטה ואז באו רגשות אשמה וכעסים על עצמי והסובבים אותי. OA למדתי לאט  לאט הבנתי שמדובר במחלת התמכרות. התמכרות שעובדת על הנושא הגופני- התמכרות סביב הימנעות מחומרים אשר גורמים לי לאכול ללא הכרה. למדתי לראות איך אני אוכלת כאשר אני כועסת , נפגעת, מפחדת, שמחה. בקיצור, הייתי  ממלאת את ביטני בכל מצב נפשי שאני לא יודעת כיצד להתמודד עמו. מאוחר יותר למדתי גם על ההיבט הרוחני, שמאוד הפחיד אותי בקבוצות בהתחלה. ברגע שהבנתי שאני לא לבד ויש עוד אנשים שסובלים כמוני, מקבלים אותי ומדריכים אותי כיצד לפעול למען ההחלמה שלי,  קיבלתי תקווה.

התחלתי לעבוד עם מאמנת שהקשיבה לי ולכל בעיותי מדי יום. מנסיונה, היא לימדה אותי כיצד לעבוד עם תוכנית 12 הצעדים. התנסיתי בתוכנית המאמנת אותנו להסתכל פנימה ולהתמודד עם הרגשות שלנו ולא לפחד. בכל יום אני לומדת כיצד להתמודד עם הפחדים ועם המטלות של היום יום,  לא דרך האוכל. קבלתי כלים ואמצעי עזר בתוכנית. עזבתי את הייאוש, הוויתור, ההתמודדות לבד מתוך פחד.  אני סולחת לעצמי ולאחרים ומבינה שהמחלה שלי היא דבר פתיר. שרות שאתן לסביבתי יוציא אותי מהריכוז במחלה. אני נפגשת עם חברי לקבוצה ונותנת שרות, מאמנת, כותבת כל בוקר תודות על כל מה שיש לי ואוכלת לפי תכנית סדורה.

 למרות שאני  עצמי מטפלת בהפרעות אכילה , הבנתי שאין בכוחי לטפל בעצמי וכי רק קבוצה של אנשים שעברו את החוויות שעברתי תוכל לעזור לי ולשקף מה קורה לי. למרות הידע הרב שצברתי, כאבתי הרבה ניסיונות לרדת במשקל ואף הזקתי לגופי ונפשי. היום אני עושה תוכנית קבועה של אוכל אשר תרמה לי לירידה במשקל וניתנה לי ע"י אשת מקצוע כמוני. אני מקבלת תמיכה יומיומית ואם צריך אפילו שעתית.  אני אישה מאושרת בחיי ולראשונה לא מפחדת להתמודד עם מה שיבוא, אלא חיה את היום. למרות שהשגתי הרבה בחיי אף פעם לא הערכתי וזכיתי להנות ממה שיש לי. התוכנית מלמדת אותי כיצד לנהל את חיי ללא שליטה וכח אלא עם אהבה קבלה וחברות..

אני ממליצה לכל אדם שסובל ממחלת ההתמכרות להגיע לקבוצות ולהתנסות, אני מופתעת תמיד לגלות כמה חוסר מידע קיים בעולם הרפואה בנושא ונותנת תמיד מידע לסטודנטים ואנשי מקצוע אחרים (כמובן ללא פגיעה באנונימיות שלי ושל חברי). ברור לי כי אין אפשרות אחרת לטפל בהתמכרות מלבד לעשות את התוכנית המופלאה הזו. ולכן אני אסירת תודה מדי יום שהיא נכנסה לחיי ולחיי משפחתי

למידע על אכלני יתר אנונימיים ורשימת פגישות בכל רחבי הארץ ניתן להיכנס

לאתר: www.oa-israel.org

נפטרתי מהזלילה הכפייתית שכמעט הרסה אותי”

א.ש התמכרה לאוכל. "כל מה שהשגתי בחיי – איבדתי. בחוץ חייכתי אבל מבפנים הייתי אומללה", היא מספרת ונזכרת בימים האפלים בהם סבלה מאכילת יתר כפייתית

אני פוגש אותה בבית קפה במרכז ת”א היא נכנסת וקשה מאוד להתעלם ממנה. מרבית הגברים נכבשים מייד מההליכה הקלילה, החיוך הרחב והגזרה המפתה. קשה לי לדמיין שזו הבחורה א.ש שהתבקשתי לראיין, זו שסבלה לפני שלוש שנים מחמישים ק”ג מיותרים, דיכאונות, חרדות, לחץ וקריסה נפשית.

“זו אני”, היא מחייכת. מינוס 48 ק”ג. לפני שלוש שנים הוזמנתי על ידי אחת האימהות בגן שבו הייתי גננת, לצפות בסרטון מסיבת הסיום לגן. הבטתי בעצמי וקלטתי כמה אני פאתטית. כשראיתי את עצמי בסרט קיבלתי שוק. על או.איי שמעתי חצי שנה קודם לכן. מכיוון שעד אז כל דיאטה היתה כישלון, נכנעתי. אמרתי לעצמי שאני מתחילה להגיע למפגשים וכך עשיתי”.

או.איי, O.A – “אכלני יתר אנונימיים” היא קבוצת חברותא של אנשים המקיימים פגישות קבועות לעזור ולתמוך זה בזה כדי לפתור בעיה משותפת – אכילת יתר כפייתית. התנאי היחיד לחברות הוא הרצון לחדול מאכילה כפייתית. התכנית מבוססת על “תכנית 12 הצעדים” של אלכוהוליסטים אנונימיים, שהוסבה לטיפול בכל סוגי ההתמכרויות ומצליחה בכל העולם. העמותה ממומנת רק באמצעות תרומות המשתתפים. ההשתתפות היא על בסיס אנונימי ומאפשרת לכל אחד לחלוק את רגשותיו והתמודדויותיו עם אוכל, ללא ביקורת ושיפוט. המפגשים הם בני שעה וחצי.

איך היית מתארת את מצבך לפני שהגעת ל-או.איי?

“ההשמנה שלי החלה מגיל שמונה. גנבתי מטבעות מהקופה של ‘דן חסכן’ וקניתי ממתקים. ילדים לעגו לי ברחוב. התחושה היא של בדידות. להיות עצובה מבפנים אבל כלפי חוץ לחייך, שלא יידעו מה מתחולל בפנים. בגיל 16 התחלתי דיאטה ראשונה. נסעתי למכון ‘פלטשר’, שהיה מאוד ידוע אז והרגשתי שאני לא מתקדמת. הורדתי במשקל אבל כשהתחילו הבגרויות הצורך ללמוד ולאכול באו יחד. התגייסתי כשמנה – 75 ק”ג בגובה 1.65 מ’. בצבא הכרתי את בעלי, שאהב אותי כמו שאני אבל אני מעולם לא קיבלתי את עצמי. כל פעם ניסיתי עוד דיאטות. אלא שההריונות, הלידות ובעיקר ההתמכרות לאוכל עשו את שלהם. הגעתי ל-115 ק”ג. מכל דיאטה קיבלתי מתנה – עוד כמה ק”ג. הבנתי שמדיאטות רק משמינים”.

א.ש מזמינה קפה וממשיכה בקצב מהיר: “ב-1995 עשיתי את הדיאטה האחרונה שלי. הורדתי 30 ק”ג, אבל אז אמא חלתה ואושפזה לשנה  והקילוגרמים חזרו. האחיות בביה”ח נדהמו מהדג שהפך ללווייתן בפחות משנה. מאז לא חזרתי לדיאטות. הייתי בהרס עצמי טוטאלי. כל מה שהשגתי – איבדתי. סבלתי משפשפות, לחץ דם, הזעת יתר התקשיתי אפילו לנעול נעליים ולשרוך אותן. בחוץ חייכתי, מבפנים הייתי אומללה, מיואשת וחסרת תקווה ואז הגעתי לאו.איי”.

ואיך את מתארת את התהליך שעברת מאז שהגעת לאו.איי?

“הרגשתי שהגעתי ‘הביתה’. הייתי צריכה לטפל במה שקורה לי בראש ולכן כל הדיאטות נכשלו. הבנתי שאני מכורה, שאני צריכה עזרה, שלבד לא אוכל. נכנסתי לתהליך הימנעות שהוכיח את עצמו שנים. בשנה הראשונה הייתי בירח דבש. רזיתי 40 ק”ג, אבל לאחר מכן החל תהליך של נפילות עד שהגעתי לבולמוסים נוראיים, כשאני כבר בתוך במפגשים של או.איי. למרות שעליתי רק  7 ק”ג בארבע שנות הנפילה, הרגשתי כאילו עליתי 700 ק”ג. הבנתי שהבעיה היא הרגש שמתלווה לאכילת יתר כפייתית, הרבה יותר מהמשקל עצמו ואז, בלילה אחד לאחר בולמוס קשה, נכנעתי”.

ומה קרה אחרי הלילה ההוא?

“מאז, כבר שלוש שנים, אני בהימנעות נקיה, שמשמעותה היא מספר ארוחות ביום עם גבולות, ושום דבר ביניהן. לא נוגעת במה שנקרא מאכלי אלרגיה – כאלה שגורמים לבולמוסים, כמו לחם, פיצוחים וכל סוגי הבצק. אוכלת רק מה שתכננתי לארוחה. לא ביס יותר. למדתי שביס אחד הוא יותר מדי וגם אלף לא יספיקו”.

מה השיעור החשוב שלמדת במפגשים של או.איי?

“האוכל הוא רק קצה הקרחון. משהו חייב לבוא במקומו. יש לנו כלים לעבודה ביום יום: קריאה, כתיבה, שירות ועזרה לאחרים, הליכה לפגישות, פעילות גופנית. אני מתחברת לכוח עליון, שממנו אני שואבת כוח ותקווה לעוד הקלה יומית.

“כעת אני לא מתגרה בגורלי כדי לא לאבד את המתנה היקרה של ההימנעות ושחרור. כל הרעיון של או.איי הוא להגיע לשחרור מאכילה כפייתית. המטרה היא לא להיות רזה, זו רק התוצאה. זו תכנית של 12 צעדים שיש ליישם כל יום. מאז שאני מתמידה, נעלמו כל התשוקות לאוכל”.

מה את יכולה לספר על התכנית הזו?

“זו תכנית שבה אני חיה את היום. דשדוש בעבר והתעסקות בעתיד אינם מועילים. לעשות רק מה שנכון לי, אחרת המחיר הוא התאבדות איטית. למדתי שהאוכל תמיד אורב לי וביס אחד עלול להכריע את הכף לרעתי. כל הרעיון של או.איי הוא לא לרזות – אלא להפוך לאדם טוב יותר ושלם יותר ובדרך מקבלים אינספור מתנות. הרזיה זו רק התוצאה. כל תורת או.איי מבוססת על קבלה – של עצמי כמו שאני ושל אחרים כפי שהם. אני מבינה שאינני אשמה ב’מחלה’ אבל לוקחת אחריות על ההחלמה”.

מה המסר שלך לאחרים שעוברים קשיים דומים?

“שום דיאטה לא תעזור כי הבעיה אינה פיזית. אכילה כפייתית זו מחלת התמכרות שהביטוי שלה הוא פיזי, רגשי ורוחני. אם אני רוצה להיות רזה, אני צריכה להקדיש את חיי לעצמי ולהחלמתי. הייתי אלופה בלתת לאחרים, לבשל לאחרים, לקנות לאחרים ולרצות אחרים. היום אני רוצה לרצות קודם את עצמי. לחיות בשלום ואהבה עם עצמי. יש המון דרכים לרזות אבל כמעט שום דרך לשמור על המשקל אחר כך. רק באו.איי זה אפשרי. זו תכנית לחיים, רוחנית ופסיכולוגית, של אהבה עצמית והעצמה. בשום אופן איני מוכנה להיות שמנה יותר. גולת הכותרת: אני שומרת 3 שנים על ירידה של 48 ק”ג וגם באו.איי אומרים שזה לא מובן מאליו. אני אמא טובה יותר, רעיה טובה יותר, אדם טוב יותר, סבתא טובה יותר. הכל בזכות תכנית או.איי”.

פרטים על או. אי. ועל הפגישות בכל רחבי הארץ ניתן לראות באתר :

www.oa-israel.org

ירדתי 90 ק"ג ובא לי עכשיו לכבוש את העולם"

אורית שקלה 165 ק"ג בדיוק לפני שנה. בלילות היא חלמה שהיא מתה. בימים היא התחבאה בבית, התביישה, זללה משקיות חטיפים ותכננה איך להפסיק לתקשר עם אנשים. מה קרה לה בשנה הקסומה בחייה? תשמעו ממקור ראשון

בשיתוף
תגיות:

pixabay

pixabay

אורית מוציאה מהאלבום כמה תמונות שאני רואה ולא מאמין… 165 ק”ג, ראש ענק, בטן גדולה, מראה כבד ומוזנח. “ככה נראיתי בדיוק לפני שנה ושלושה שבועות, היא מספרת”. היא בעצמה התקשרה אליי כדי להתראיין ולהביא את סיפורה המלא על מנת לסייע לאחרות שסובלות כיום מאותה התופעה.

אורית,  מה היה מצבך לפני שפגשת את .או איי

“מצבי היה מצב של הכחשה מוחלטת. לפני שהגעתי לתוכנית, הייתי אישה שמנה מאוד וחשבתי שאני בסדר, שזה העולם שלא בסדר. לחשתי לעצמי שזו זכותי להיות שמנה, שהעולם אשם שאינו מקבל אותי כמו שאני. חשבתי שאם היו מפסיקים להסתכל עליי בזלזול, החיים שלי יהיו דבש .לא ראיתי בכלל שזו אני שלא מקבלת את עצמי, שאני חיה בפנטזיות על היום בו אהיה רזה. לא הבנתי שאני מרמה את עצמי מדי יום באופן מושלם ושאני משכנעת את עצמי שאם משהו בעולם החיצוני ישתנה, הכל יהיה פשוט וכולם יאהבו אותי .לא הבנתי שזו אני שלא אוהבת את עצמי. חשתי בושה בעצמי , בגוף שלי , הרגשתי תחושת כישלון. מהרגע בו התעוררתי בבוקר, כל הזמן הייתי במלחמה מול העולם ומול עצמי, אבל לא הודיתי לרגע אחד שכל מה שאני עושה לא עובד. לא יכולתי לקבל תחושת שלווה, שקט ואיזון “.

 איך מצאת את  ארגון אכלני יתר אנונימים

“שמעתי על הקבוצה דרך חברה של אמא שלי, אבל במשך הרבה זמן הייתי בהתנגדות ובווכחנות. חשבתי שאני לא צריכה את זה . אמרתי לעצמי שאני יכולה להילחם לבד, שאני לא כזאת שחייבת עזרה מקצועית . נכנסתי לחדר עם אנשים שאני לא מכירה, שמדברים במונחים שאני לא מבינה… לא היה בחדר משקל, ואף אחד לא דיבר איתי על דיאטה או הציע תפריט . חלק מהאנשים דיברו על חיי היום יום שלהם, בלי קשר לאוכל. הייתי מאוד מבולבלת , גם העובדה שלא מכרו לי כלום הייתה מבלבלת. שמעתי שלא מדובר בהוצאה כספית, ולא בתוכנית אכילה, אז מה זה? מה האנשים האלה עושים ואיך זה מתקשר לירידה במשקל? מוזר .  הרבה מהם היו נחמדים מאוד ולא הבנתי מה הם רוצים ממני. הייתה לי ביקורת על הכל, על התוכן, על האנשים .לא האמנתי שאשוב עוד פעם לראותם”.

מה היה התהליך שעברת?

“קראת לזה נכון, זה באמת תהליך אמיתי. עד אז לא האמנתי בתהליכים, הכל היה צריך להיות בשיטת הזבנג וגמרנו. פתאום הכרתי אנשים ששכנעו אותי שצריך לעבור תהליך מושלם, מותאם ולאט. שכנעו אותי שזה לא פרוייקט קצר וחד, שבכוח זה לא עובד. ואני לא יודעת לאט, לא יודעת לא להפעיל את כל האנרגיות שיש לי. כאן גם היה תהליך של למידה , למידה של מודעות פנימית. התחלתי לשאול את עצמי שאלות, הייתה התבוננות בעצמי, במניעים שלי, בבחירות שלי באוכל ובחיים ובשיתוף. נחשפתי לאמיתות שלא הכרתי בעצמי. נחשפתי לעצמי ממקום מאוד מדויק, ללא מסיכות וזה עדיין תהליך מתמשך, אבל מאוד מתגמל “.

 מה מצבך כיום?

“אני יודעת שזה ישמע לא אמין, אבל קיבלתי  חיים ותחושת ערך עצמי ומקום בעולם. ירדתי מעל 90 קילו ממשקלי. אני שחשבתי שאהיה מלכה כשאהיה רזה, לומדת שאני אדם ככל האנשים, לא יותר ולא פחות. הבנתי שזה גם לא צריך להיות בהשוואה לאיש. למדתי לשנות גישה אל מול קשיים כדי להפוך את החיים שלי ליותר פשוטים, יותר זורמים. אני זכיתי לאנשים מדהימים שנוספו לחיי, חברויות משמעותיות ותחושת עצמאות פנימית וחופש” .

מה תוכלי לומר לאחרים שסובלים כמו שסבלת את?

“שיש פתרון שעובד. הוא לא פתרון קסם כמו שחלמתי בעבר, שמישהו ימציא כדור, שאני אקום בבוקר ואהיה מאושרת ורזה. אבל מדובר בפתרון שעובד והוא מאתגר ומעניין ומצמיח אותי כאדם, יותר מכל דבר אחר שניסיתי. הבנתי שאני צריכה פתרון מקיף שכולל את האוכל והצד הרגשי שלי. אני יודעת שהרבה פעמים חוסר האיזון הרגשי מביא אותי לאכילה מופרזת. חלק מהבנות האחרות שהחלימו שם פשוט נמנעו מלאכול וחלו מאוד. זו לא דרך למי שרוצה לרדת חמישה קילו לפני החתונה, זו דרך לחיים, למי שכבר אין  לו דרך אחרת. זו דרך למי שניסה וניסה וכל הזמן חזר לנקודת ההתחלה עם השאלה הנצחית “מה קורה ,למה זה לא עובד “? . כשאמרו לי בעמותה: “אנחנו פה בשבילך ,מבינים ומזדהים עם מה שעובר עליך”, צדקו.

לפרטים על עמותת OA  ועל פגישות בכל רחבי הארץ היכנסו לאתר:

http://www.oa-israel.org

 

 

 

"קבוצת התמיכה של או.איי הצילה את שארית חיי"

י' העביר את שנותיו הראשונות במשפחות אומנות ובפנימיות. מהר מאוד הבין שאם לא יתיישב ראשון לשולחן, לא יישאר לו מה לאכול. עכשיו, לאחר שהצליח להוריד 90 ק"ג, הוא משתף את חוויותיו מהמפגשים של תוכנית אכלני היתר האנונימיים, ששינתה את חייו. " חשוב לי למחוק את הכחשה ולחבור אל המצויות שמעולם לא הכרתי "הוא אומר

"הייתי כמו כריש, כל הזמן הפה פתוח, מה שלא בורח אני אוכל. בסופרמרקט הייתי ניגש למקרר ואוכל טבעות בצל קפואות, קונה שני ק"ג בורקס ומחסל אותם לפני שהגעתי הביתה", מספר י', המגדיר עצמו אכלן כפייתי.

כבר 17 שנים שהוא חבר בקבוצת או.איי – אכלנים כפייתיים אנונימיים. לפני 30 שנה שקל 171 ק"ג. בשבע השנים האחרונות התנקה מבולמוסים. היו עליות וירידות, הכחשות והתחמקויות, אבל בכל השנים הללו הוא שמר על 80 ק"ג.

"אצל המכורים לסמים זה יותר חזק", הוא אומר, "מי שנופל מוצא עצמו זרוק ברחוב. כשאני נופל, אני זולל עוגות במסעדה. מנת סם אצל נרקומן תביא אותו לכלא. מכורים לאוכל אינם עבריינים, אבל הם מכורים".

1
dreamstime

יחד עם י' בפגישות האו.איי יש אכלנים כפייתיים רבים, מרקעים ומעמדות שונים, עם בעיות דומות: איך מתמודדים עם החיים ללא מזון. זו השיטה שעובדת עבורם. מי שניסה לעזוב את הקבוצה לא הצליח לרוב להתמודד בכוחות עצמו עם בעיית ההשמנה. הדינמיקה הקבוצתית משחקת תפקיד מכריע. זוהי תוכנית העזרה העצמית הגדולה בעולם, הפועלת במתכונת תוכנית האלכוהוליסטים האנונימיים. היא מונה יותר מ־80 קבוצות בארץ ועוד אלפי קבוצות בעולם כולו  מי שהצטרף לא עבר שום תליך של שקילה לא היו צרכים לקבוע רק מצאו פגישה והצטרפו שהתשלום הוא 15 ₪ בלבד לפגישה

חוויות המשתתפים במפגשים זהות: כולם עברו מגיהינום לגן עדן. מצאו שותפים לבעיה, שמדברים באותה השפה וצועדים יחד באותה הדרך. האוכל, שהיה עבורם החבר הטוב ביותר, הוא מעתה האויב.

"אכילה כפייתית זו אכילה ללא הגבלה בכמות במוצרים או בזמן", אומר י', "גם כשהתחלתי באו.איי זה היה ככה. אכלתי פעם בונזו. כל מה שנראה אכיל על צלחת, אכלתי. חוסר תפקוד מוחלט, אובססיה. כמו התמכרות לאלכוהול ולסמים, רק שאוכל זה חוקי. כל חיי חשבתי שיש לי תיאבון בריא. רק כששמעתי את המושג אכלן כפייתי הבנתי שזה אני והגעתי לאו. איי. כשהמנחה סיפרה שירדה במשקל ושמרה עליו שלוש שנים, זה תפס אותי. החברותא החזיקה אותי שם. כולם עוזרים זה לזה אבל כל אחד אחראי לעצמו".

אף על פי שי' רואה את עצמו כיתום, הוא אינו רואה קשר לילדות: "90% מהשמנים שאני מכיר לא גדלו כך והגיעו למשקלים גדולים. את הילדות העברתי במשפחות אומנות ופנימיות. למדתי להגיע מוקדם לשולחן, אחרת לא יישאר אוכל. בלי אהבה וחיבוק, מה שעושה לך טוב זה האוכל ומתחילה התמכרות"

בגיוס הוא שקל 124 ק"ג וכשהשתחרר עבד כנהג הסעות. "איבדתי שליטה על חיי. בתור נהג לא יכולתי ללכת 200 מטרים כדי לטייל עם הקבוצה, נשארתי באוטובוס ואכלתי".

גם הזוגיות הייתה בעייתית. "מי תיגע בבחור מעל 100 ק"ג? בגיל 29 התחתנתי עם גרושה עם ילדים שחיפשה תמיכה כלכלית. זה נגמר אחרי חמש שנים. שמן מאבד את זכות הבחירה בחיים. לא לבחור בחורה ולא עבודה. מעסיקים שואלים את עצמם: איך שמן שלא מסוגל שומר על עצמו ישמור לי על העסק?"

לפני חמש שנים הכיר באו.איי את פ', אהבת חייו, שרזתה 50 קילוגרמים. "זה יתרון מבחינתי. אנחנו תומכים זה בזו, אין אינטרס כלכלי והיא אוהבת אותי כמו שאני".

י' חי על אותו תפריט כבר שש שנים. בארוחת הצהריים הוא מגוון מדי פעם. "אני לא מוצא ריגושים באוכל", הוא אומר. מתוך 17 שנים בקבוצה, בשבע האחרונות הוא נקי מבולמוסים ושומר על 80 הקילוגרמים שלו ועל בדיקות בריאות תקינות.

התוכנית מבחינת י' ושכמותו היא יום העצמאות והשחרור. "הפסדתי את כל החיים שלי, מבלי לדעת מה זה חברות, בילויים, אהבה ראשונה. או.איי הצילו את שארית חיי. זו הייתה ההזדמנות  לא לבזבז את מה שנשאר מהחיים שלי".

האם או איי נועד גם לך? רק את\ה יכול\ה לדעת. אף אחד אינו יכול להחליט בשבילך. אנו שנמצאים כעת באכלני יתר אנונימיים, מצאנו אורח חיים שמאפשר לנו לחיות ללא צורך באוכל מיותר .

ליצירת קשר בקרו באתר הבית שלנו: http://www.oa-israel.org/

קישור  לדף נחיתה www.oa-israel.org/landing/1014

למה  אנו מתנהגים בחוסר אחריות לגבי האוכל שלנו?

חוסר היגיון והרס עצמי מאפיינים רבים מאיתנו בכל הקשור למזון שאנו אוכלים. האובססיה הזו יכולה להיעצר ואפילו בלי שתשלמו מאום עבור סיוע מקצועי בתחשמו

בארץ ובעולם חיים תושבים רבים שנושא האכילה משבש את חייהם לחלוטין. חוסר היגיון בבחירת מיני המזון, חוסר שליטה בכל הקשור לכמויות ועוד עניינים שמשבשים את החיים. לעיתים חוסר ההיגיון מלווה בהרס עצמי עד כדי קיצוניות. עקב האובססיה לאכילה רבים מאתנו עושים דברים מטורפים. למה זה קורה?

הסטטיסטיקה מגלה כי מסתובבים בינינו אנשים שמשקרים לגבי אוכל. אלה משקרים לגבי מה שאכלו, משקרים לאחרים. זה נובע מתוך חשש אמיתי להתמודד עם האמת לגבי עצמם. לא תאמינו אבל מחקרים מוכיחים כי קיימים אנשים שגנבו אוכל מן החברים, מהמשפחה ומהמעבידים שלהם. אנשים הודו שהם גנבו מחנות המכולת, גנבו כסף כדי לקנות אוכל.
אלפי ישראלים אוכלים עד תחושת בחילה מרוב מלאות. ההפרזה בכמויות מסוכנת בריאותית, פוגעת בצורת הגוף ובתפקודו השוטף. תופעת "אכלני היתר" מוכרת לנו וכבר ברור שחייבים להילחם בה ולעצור אותה. פנינו לעמותת "אכלני יתר אנונימיים" כדי לקבל הסבר על התופעה: "יש כמה תופעות המצביעות על אכלני יתר. לעיתים אנחנו בודדנו את עצמנו כדי לאכול, ובכך פגענו במערכות-יחסים שהיו לנו וגם מנענו מעצמנו חיים חברתיים מלאים. שמנו את עצמנו לצחוק והרסנו את בריאותנו למען האכילה הכפייתית. אחרי כל זה, כאשר הזדעזענו עקב מה שעשינו לעצמנו באמצעות האוכל, פיתחנו אובססיה לדיאטות. הוצאנו אלפי שקלים על תכוניות לירידה-במשקל, קנינו תכשירים להפחתת התיאבון, הצטרפנו למועדוני-דיאטה וספא, הרשינו שיהפנטו אותנו, עברנו אנאליזה פסיכולוגית, עברנו ניתוחים בהיקף גדול במערכת העיכול שלנו, שמו לנו עגילים באוזניים והרכיבו לנו "מלתעות" תיל על השיניים. ואת כל אלה עשינו מרצון, מתוך תקווה שיום יבוא ונוכל "לשמור על העוגה וגם לאכול אותה". אחדים מאתנו עברו מרופא לרופא בבקשם מרפא. הרופאים רשמו לנו דיאטות, אבל לא ידענו הצלחה באלה יותר מאשר בדיאטות אחרות שעשינו. הרופאים נתנו לנו זריקות וכדורים. אלה פעלו במשך זמן-מה, אולם באופן בלתי-נמנע איבדנו שליטה, ושוב הפרזנו באכילה, והעלינו שוב במשקל מה שהצלחנו להוריד בעמל כה רב. רבים מאתנו ניסו לצום, עם או בלי השגחת רופא. בדרך כלל ירדנו במשקל, אבל ברגע שחזרנו לאכול, חזרנו להתנהגות של אכילת-היתר הכפייתית ולמשקל גם יחד. אחדים מאתנו למדו להתרוקן מאוכל באמצעות הקאה, משלשלים או פעילות גופנית מוגזמת. היינו דוחסים אוכל לפה עד שסבלנו כאב גופני, ולאחר מכן היינו "נפטרים ממנו". הזקנו למערכת העיכול שלנו ולשינינו בשעה שמנענו מגופנו את החומרים המזינים שהוא זקוק להם כדי לחיות. אלה מאתנו שהיו במשקל עודף, קיבלו עצות רבות מאחרים – כיצד להגיע לממדים ה"אידיאליים" שלנו, אבל שום דבר לא פתר את הבעיה שלנו באופן קבוע. גילינו, שלא משנה מה נעשה על מנת להקל על עצמנו מפני סערת-הרגשות, אנו חוזרים בסופו של דבר לאכילה הכפייתית".

מה קורה לנו במצב כזה? "סדרת המחקרים מצביעה על עייפות והער4כה עצמית נמוכה בקרב אכלני היתר. מצב של שומן עודף ומחלות גורם לעיתים למחשבות אבדניות. לעיתים ההבנה שתמיד יהיה מספיק אוכל ניחמה, לעיתים האכילה הכפייתית התקדמה ונעשה לנו קשה יותר לקבל מספיק".

אי-השפיות בנושא זה מתבטא בניסיון למצוא ניחומים באכילה מופרזת, זמן רב אחרי שזה התחיל לגרום סבל. רבים מאתנו הצליחו להגביל את האכילה הכפייתית לשעות שבהן נמצאנו בגפנו, ולהמשיך בחיים רגילים יחסית".

לעיתים ההפרעה באיזון גולשת לתחומים אחרים. שלא נהגנו בשפיות כאשר צעקנו על ילדינו בשעה שהיו זקוקים לתשומת לב, או כאשר היינו רכושניים וקנאים לגבי בני-זוגנו. במשך חלק גדול מדי מהזמן חיינו בתחושה של פחד וחרדה. היה לנו נוח יותר בחברת האוכל מאשר בחברת אנשים, ולפעמים הגבלנו את החיים החברתיים".

אכלני-יתר כפייתיים נוטים תכופות לקיצוניות. הם מגיבים בהגזמה להקנטות קלות, ומתעלמים מדברים חשובים. רמות האנרגיה צונחות לאחר ארוחות עמוסות. יתכן מצב של מעבר בין התלהבות לדיכאון. כשלא הכל הולך חלק, יש ויתור כללי.

גם בארץ קיימת תוכנית נפלאה ללא שקילה וללא תשלומי חובה.

כמונו, אם אתם מכירים מישהו שנמצא בצרה הזו, הציעו לו או לה להתקשר לארגון "אכלני-יתר אנונימיים". http://www.oa-israel.org/ 

איך מתמודדים עם אכילת יתר כפייתית

אם אתה מכיר את התחושה שאתה אוכל ואוכל ולא שבע? האם עברת אי פעם ליד מאפיה ושמעת את כיכרות הלחם קוראים לך? האם אכילה מוגזמת גורמת רגשות חרטה והחלטה נחושה שממחר מתחילים דיאטה, רק כדי לגלות למחרת ששוב לא הצלחת?  האם אי פעם עשית דיאטה, ירדת מספר לא מבוטל של קילוגרמים ותוך תקופה קצרה העלית הכל בחזרה? האם אתה מוצא את האוכל כמשהו מרגיע ומנחם ברגעי עצב או חולשה? האם אתה מוצא את עצמך בבולמוסים של אכילה כפייתית? האם אתה מרעיב את עצמך, מקיא את מה שאכלת או חושב שאתה שמן, גם אם המשקל מראה שלא?

אם אתה מזדהה עם התיאורים הללו, כפי הנראה אתה אכלן יתר כפייתי.  אם כך, מקומך אתנו, בקבוצת OA – “אכלני יתר אנונימיים”.

“אכלני יתר אנונימיים” היא חברותא של גברים ונשים מכל שכבות הציבור, שנפגשים כדי לעזור זה לזה לפתור בעיה משותפת – אכילת יתר כפייתית. הדרישה היחידה לחברות היא הרצון להפסיק לאכול אכילה כפייתית.

התכנית מבוססת על “תכנית 12 הצעדים” של האלכוהוליסטים האנונימיים לגמילה מאלכוהול והוסבה לטיפול בעשרות רבות של התמכרויות שונות וזוכה להצלחה ברחבי העולם.

בתכנית מוצעת החלמה פיזית, נפשית ורוחנית מאכילת יתר כפייתית (תכנית 12 הצעדים) וכלים שונים שעוזרים לחברי התכנית לרדת במשקל ולשמור על הירידה לאורך שנים ממושכות.

המושג  “הימנעות” הוא היסוד של תוכנית ההחלמה של “או.איי”. כשמודים באי היכולת לשלוט באכילת היתר הכפייתית ונוטשים את הרעיון שכל מה שאדם צריך כדי לאכול אכילה רגילה הוא “מעט כוח-רצון”. אפשר להימנע מאכילת יתר – ליום אחד בכל פעם. או.איי. מציעה לחבר החדש תמיכה בהתמודדות עם תופעות גופניות ונפשיות של אכילת יתר כפייתית. להפחתת משקל, מקובלת עלינו כל תוכנית תזונה שאושרה רפואית.

pixabay

pixabay

ב”אכלני יתר אנונימיים” אין תשלומי חובה או דמי חברות. החברותא מממנת את עצמה רק באמצעות תרומות חבריה. במרבית הקבוצות מעבירים “שקית” בעת הפגישות לכיסוי ההוצאות. או.איי. אינה מבקשת תרומות מגורמי חוץ ואיננה מקבלת אותן.

האנונימיות היא כלי משמעותי וחשוב בחברותא של אכלני היתר הכפייתיים והיא מאפשרת לכל חבר לבוא ולדבר על רגשותיו והתמודדויותיו עם האוכל, ממקום של ענווה והזדהות, ללא שיפוט וביקורת.

הקבוצות מתנהלות בפורמט קבוע של שעה וחצי בדיוק. בקבוצות יכולים החברים להזדהות עם דפוסי האכילה וההתנהגות של החברים ולתמוך אלה באלה בניסיון, בכוח ובתקווה שקיבלו בתכנית.

מספרת יעל (שם בדוי): “לפני 11 שנים הגעתי לפגישה הראשונה שלי. אני זוכרת שזה היה בערך כחודש לאחר בולמוס נוראי, ותחושה שאני לא יכולה להמשיך יותר כך. המשקל היה מעל 100 קילוגרם, התסכול וחוסר האונים מול עוגה או שוקולד, הכבדות בגוף ובנפש היו מנת חלקי.

“לא הבנתי איך בתחומי חיים כה רבים אני “מצליחנית” וכוח הרצון שלי עובד בצורה נפלאה ומול מאכל אני חלשה וקטנה. לא משנה עד כמה חשתי תסכול מהמראה שלי, לא הצלחתי להתגבר על הרצון לאכול.

“בפגישה הראשונה חשתי הזדהות מאוד גדולה. היו בחדר נשים וגברים בכל הגילאים, חלקם היו רזים, חלקם שמנים וחלקם בגוף נורמאלי. המנחה היתה אישה יפהפיה ובעלת גוף מושלם ולא הבנתי מה היא עושה בקבוצה כזו. כשהיא ספרה שהיא חברה בתכנית כבר מספר שנים ושומרת על ירידה של עשרות קילוגרמים, כשהיא תיארה את הדרך שעשתה בתכנית ובעיקר כשתיארה את דפוסי האכילה שהיו מנת חלקה רוב שנות חייה, ידעתי שהגעתי הביתה.

“מאז אני הולכת לפגישה מדי שבוע ואמצתי את תכנית ההחלמה כדרך חיים. התכנית לימדה אותי לקבל את עצמי כפי שאני עכשיו, כפי שהייתי, כפי שאהיה.

“הבנתי שההתמודדות עם בעיית האכילה הכפייתית משותפת לי ולחברים בקבוצה ולמדתי להושיט יד לבקש עזרה וברבות השנים להושיט יד למתן עזרה. לאחר שהזדהיתי עם חברי הקבוצה, התקשורת הפכה לתוצאה הטבעית של קבלה והבנה הדדית.

“בקבלת עצמי והבנתי העצמית, בביצוע תוכנית ההחלמה בת 12 הצעדים, באמצעות האמונה בכוח גדול ממני, בתמיכה ובחברות של הקבוצה, נפתחה לי דלת לאורח חיים חדש.

“בזכות תכנית או.איי. השלתי כ-35 קילוגרם ואני שומרת על משקל יציב מספר שנים.

pixabay

pixabay

עבורי תכנית או.איי היא תכנית לחיים. באתי על מנת לרדת במשקל והיום אני חלק מהחברותא, כדי להעביר את המסר. בקבוצה אנו מדברים על כך שאנו חיים “רק להיום”. אם מישהו היה אומר לי לפני 11 שנים שאצליח לחיות ללא אכילת יתר כפייתית הייתי מתקשה להאמין, אבל חיים רק ליום אחד. בחיבור רוחני לתכנית ולדרך מאפשרים לי להיות משוחררת מכבלי אכילת היתר הכפייתית”.

כיום פועלות  ברחבי הארץ מעל 100מאה קבוצות או.איי בשבוע.

על מנת לדעת אם מקומכם בקבוצה כזו, ענו בכנות על השאלות הבאות:

1.האם אני אוכל כשאינני רעב, או כשגופי אינו זקוק למזון?

2.האם אני מבלמס ללא סיבה ברורה, או אוכל עד להתפקע או עד שאני מרגיש בחילה?

3.האם אני מרגיש אשמה או בושה או מבוכה ממשקלי ומהאופן בו אני אוכל?

4.האם אני אוכל בתבונה בנוכחות אחרים ומפצה על כך אחר כך כשאני לבד?

5.האם אכילתי משפיעה על בריאותי או על האופן בו אני חי את חיי?

6.האם כאשר רגשותיי עוצמתיים, חיוביים או שליליים, אני פונה לאוכל?

7.האם התנהגויות האכילה שלי גורמות לי או לאחרים להיות לא מאושרים?

8.האם השתמשתי אי פעם במשלשלים, הקאות, חומרים משתנים, אימון כושר מופרז,  .כדורי הרזייה, זריקות או התערבות רפואית אחרת (כולל ניתוחים), כדי לנסות לשלוט במשקלי?

9.האם אני צם או מגביל בצורה קיצונית את הכמויות שאני אוכל, כדי לנסות לשלוט במשקלי?

10.האם אני מפנטז שחיי יהיו טובים בהרבה במידה ואהיה במשקל שונה?

11.האם אני צריך ללעוס או להחזיק משהו בפה כל הזמן? אוכל, מסטיק, סוכריות או משקאות קלים?

12.האם אי פעם אכלתי אוכל שרוף, קפוא או מקולקל, בבית בחנות או מהזבל?

13.האם יש מאכלים שאיני יכול להפסיק לאכול אחרי הביס הראשון?

האם ירדתי במשקל עם דיאטה במשך תקופת זמן של שליטה ואחר כך היו לי התקפי 14.אכילה לא מבוקרים או עלייה במשקל?

15.האם אני מבזבז זמן רב מדי בחשיבה על אוכל, בויכוחים עם עצמי אם ומה לאכול, בתכנון הדיאטה הבאה או באימון גופני, או בספירת קלוריות?

האם או איי נועד לך ? גם אם ענית בחיוב על שלוש או יותר מן השאלות ,רק את\ה יכול\ה לענות על השאלה הזאת

אף אחד אחר אינו יכול להחליט בשבילך .אנו שנמצאים כעת באכלני יתר אנונימיים ,מצאנו אורח חיים שמאפשר לנו לחיות ללא צורך באוכל מיותר

ליצירת קשר בקרו באתר הבית שלנו: http://www.oa-israel.org/

www.oa-israel.org/landing/1014

אוכלת עד שאני צריכה להקיא

שושי (שם בדוי), בת 66, בנקאית מירושלים, אכלנית כפייתית

יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה. מחכה שכולם ילכו כבר לישון כי החבאתי עוגיות בארון. אומרת לעצמי שזה רק ארבע עוגיות וזהו. מחסלת אותן. אומרת רק עוד שתיים, ומוצאת את עצמי אוכלת חבילה שלמה. מתחילה לחפש משהו מלוח כי אני חייבת להעביר את הטעם המתוק הזה שיש לי בפה עכשיו. ככה מתחילה זלילה של שעה שבה אני מכניסה לגוף שלי אלפי קלוריות. הולכת לישון עם בחילה וכאב בטן נוראי.

פעם קמתי באמצע הלילה כשכולם ישנו. לקחתי קרואסונים מהפריזר ואכלתי אותם קפואים כי לא רציתי להסתכן בזה שאם אחמם אותם אעיר את בני הבית.

הייתי הולכת לעשות קניות וקונה מלא דברים שאני יודעת שאסור לי לאכול. משכנעת את עצמי שזה לבית, שזה לא בשבילי, אבל קונה הכול כפול ומתחילה לאכול כבר בדרך.

האוכל היה הרגעה של עלבון, של בושה, של בדידות, של אכזבות וכעסים. כלפי חוץ אנשים חושבים שאתה סתם חזיר בלי כוח רצון. הם לא יודעים מה קורה בפנים. תפסו ממני אדם רציני אבל מול חתיכת לחם הייתי כמו אפס.

אישה רצינית, אבל מול פרוסת לחם אני אפס (צילום: shutterstock)

אישה רצינית, אבל מול פרוסת לחם אני אפס(צילום: shutterstock)

נולדתי להורים ניצולי שואה. גדלתי בבית שבו מצד אחד היה הכול, אבל הפן הרגשי היה חסר. לא שאלו אותי איך אני מרגישה, לא דיברו על רגשות. ידעתי שהוריי עברו מלחמה וסבל אבל לא דיברנו על זה. תמיד הייתי ילדה שמנה, תמיד אמרו לי לא לאכול ממתקים ורשמו אותי לחוגי ספורט, גם בתקופה שזה לא היה כל כך נהוג, כי לא הוציאו כספים על דברים כאלה בתקופה ההיא. נהגו להחביא ממני ממתקים אבל הייתי מוצאת אותם וזוללת.

בתיכון זה החמיר והפריע לי עוד יותר, אבל תמיד חשבתי שאני האחראית למצב שלי. האשמתי את עצמי שאני חזירה, שאני לא יכולה לסגור את הפה. המשכתי במסלול החיים, אבל בודדתי את עצמי מהחברה והתנחמתי באוכל. למדתי מקצוע טוב והתחלתי לעבוד. התחתנתי מאוחר, כי רציתי להתחתן כמו כולם, רציתי ילדים. אבל זה לחיות בשני מסלולים: אתה אדם אחראי, שעובד ומנהל חיים רגילים, מחזיק בית, אבל בכל מה שקשור באוכל אתה פשוט יוצא משליטה.

לא הכרתי את המושג אכלנים כפייתיים. לא חשבתי שזאת התמכרות. סיפרו לי על מישהי שירדה במשקל והצליחה לשמור עליו לאורך זמן וזה סיקרן אותי. בדיעבד הבנתי שאיבדתי שליטה, שהגעתי לתחתית. החלטתי ללכת לקבוצת אכלנים כפייתיים ושמעתי אנשים מספרים את החיים שלי: איך הם זוללים, נכנסים לבולמוס של אכילה עד שבא להם להקיא. איך הם מערבבים הכול, חמוץ, מתוק, מלוח. ופתאום הבנתי: יש עוד אנשים כמוני, אני לא היחידה. בעזרת הקבוצה ירדתי 48 קילו בשנה.

בעלי אמר לי פעם: רואים שאת לא רוצה לאכול, אבל לא מצליחה להפסיק. גם הוא לא הבין שזאת התמכרות. אני לא הבנתי אז הוא יבין?

האם שיקרתם פעם לגבי אוכל?

האם אתם מעדיפים להיות בחברת אוכל מאשר בחברת אנשים? האם אתם מתגנבים למקרר באמצע הלילה? ממשיכים לאכול גם אחרי ששבעתם? האם אתם אכלנים כפייתיים? פניה ל"אכלני יתר אנונימיים" יכולה לפתור לכם את הבעיה

האם אתם משקרים בנושאים הקשורים לאוכל? לא מספרים מה אכלתם כי אתם לא רוצים להתמודד עם האמת? האם אתם מכירים כאלה שגנבו אוכל? האם אכלתם פעם הרבה אחרי ששבעתם? האם קיבלתם בחילה מרוב אוכל?

יש סביבנו אנשים כאלה. הם החליפו רופאים ומטפלים' שרשמו להם אינסוף דיאטות, גלולות או זריקות, שהיו אפקטיביים לתקופה מסויימת אבל אז שוב אבדה השליטה והקילוגרמים חזרו. זה קורה להרבה מאיתנו. צומות תקופתיים, עם או בלעדי הנחיות רפואיות, שבסופם התקפי אכילת יתר. יש מי שנוהגים לרוקן את האוכל על ידי הקאה או שימוש במשלשלים, וזאת אחרי דחיסה של אוכל לגוף, לפעמים עד כדי תחושת כאב. כמה עצות כבר קיבלנו, ממי לא, איך לשמור על משקל אידיאלי וכלום לא פתר לנו את הבעיה. מה שלא נעשה, משהו תמיד מחזיר אותנו בסופו של דבר להרגלי האכילה הכפייתית.

התוצאה: ככל שהמשקל עולה ההערכה העצמית יורדת, עד ליאוש, עד לכניעה במלחמת ההתשה האינסופית הזו. רבים מגיעים למחשבות אובדניות. חלק גם מנסים לשים קץ לחיים בהם אין להם שליטה על הרגלי האכילה הקיצוניים שלהם. אלה שלא הגיעו עד לסף היאוש האובדני מוצאים נחמה מחדש בתקווה שיום אחד יהיה בסדר, כל עוד יהיה אוכל בסביבה. ואז שוב האכילה הכפייתית מכריעה אותנו. וככל שאוכלים יותר סובלים יותר. ושוב הנחמה מגיעה דרך אכילה כפייתית ומוגזמת, במקרים רבים זה מתרחש כאשר אנחנו לבד. עובדים ביום, אוכלים בלילה. חוץ מזה אנחנו בסדר לגמרי. כאחד האדם.

אלא שלכל התהליך הזה, אם נרצה או לא, יש גם השלכות על תחומים רבים בחיינו. החיים רצופים פחדים וחרדות. התפרצויות על הילדים בדיוק בשעה שהם נזקקים לתשומת הלב שלנו. ריבים מתמשכים עם בני הזוג והתקפי קינאה ורכושנות. מקרים בהם העדפנו להיות בחברת אוכל מאשר בחברת מכרים. פגענו בחיי החברה שלנו. העדפנו להישאר בבית ולמעשה להתחבא בו.

איבוד כוח הרצון בא לידי ביטוי גם בכך שלא יכולנו לעמוד על שלנו. נכנסנו למערכות יחסים פוגעניות, כיוון שהרגשנו שאנחנו ראויים ליחס מתעלל. במקום להביט במראה ולהבין מה לא בסדר אצלנו, התמקדנו בבעיות של אחרים וחילקנו להם עצות כיצד לשפר את חייהם, בה בשעה שנותרנו עם הבעיות שלנו. התעסקנו באובססיביות בקטנות, הגבנו באופן מוגזם להערות קטנוניות וכל זאת בשעה שהמשכנו להתעלם מהבעיות האמיתיות מהן התחמקנו. כל התמודדות כזו שאבה מאיתנו כוחות ואנרגיה, והרגשנו תשושים, גמורים.

התוצאה היתה לרוב התקפי דיכאון. אם לא יכולנו לקבל מה שרצינו, ויתרנו על הכל. העולם כולו נצבע בשחור או בלבן. החיים הפכו לסיוט.

האם אתם מכירים מישהו כזה? האם אתם מזדהים עם הוידוי הזה? האם אתם מזהים גם אצלכם חלק מהתופעות שתוארו כאן?

אם כן, הציעו לאותו אדם ליצור קשר עם עמותת "אכלני יתר אנונימיים".

או.איי אינו מועדון דיאטה, אלא סוג של חברותא, בשיטת 12 הצעדים, לסובלים ולמחלימים מהפרעות אכילה. הכירו את השיטה

עודף משקל, השמנה והפרעות האכילה למיניהן הן אחת המגיפות המודרניות של האנושות במאה ה-21. התסמינים שונים מאחד לשני, אבל המשותף לכל מי שסובל מבעיות בתחום הזה הוא חוסר האונים בפני אוכל, וחוסר היכולת לנהל כראוי את החיים בשל בעיות אכילה ומשקל. אירגון או.איי – אכלני יתר אנונימיים, מציע תמיכה וסיוע לאנשים המחלימים מאכילה כפייתית, מאנורקסיה, מבולימיה, מהתמכרות לאכילה ומהשמנת יתר. אירגון "אכלני יתר אנונימיים" אינו מועדון דיאטה. הוא סוג של חברותא, ברוח שיטת 12 הצעדים. שיטה זו נוסדה לפני כ-70 שנה, והותאמה במיוחד לנגמלים מסוגים שונים שלח התמכרויות, כולל הימורים וסמים. בהמשך התברר שבאותה מידה יכולה השיטה הזו לעזור גם למכורים בעלי הפרעות אכילה מסוגים שונים. בהתאם לרוח האירגון ברחבי העולם, הוא לא מתקיים למטרות רווח. אין בו תשלומי חובה, מעבר לדמי השתתפות מזעריים בשל שכירת המקומות בהם נערכות הפגישות. אין צורך בדמי קבלה ופגישות לא נערכים גם טקסי שקילה. – ומי הם אלה המצטרפים לפעילות של הארגון? "מדובר בנשים וגברים מכל רחבי העולם, חלקם היו בעלי משקל עודף, חלקם אנורקטיים, אחרים סבלו מהפרעות אכילה מבלי שהיו שמנים, המשותף לכולם הוא התמודדות כפייתית עם אוכל ובעיות משקל". – והתכנית של או.איי באמת עובדת? "בדרך כלל המצטרפים הם כאלה שכבר ניסו בעבר כל מיני טיפולים, דיאטות, פעילויות גופניות ועוד כל מיני פתרונות לבעיות שלהם. באו.איי הם מבקשים פיתרון לטווח ארוך. רבים מהחברים שומרים על משקל תקין ומשוחררים מהתנהגות כפייתית בקשר לאוכל כבר שנים רבות. דפוס הפעילות דומה לזה של אלכוהוליסטים אנונימיים. הרעיון הוא שהחלמה גופנית, רגשית ורוחנית מתאפשרת בעקבות השתתפות בפגישות, התקדמות בעקבות תכנית 12 הצעדים וכן עזרה לאחרים. התסמינים של המשתתפים הם רבים ומגוונים, אבל לכולם פיתרון אחד. באו.איי יש חברים שסובלים או סבלו מעודף משקל ואפילו מהשמנה חולנית. אנשים עם תת משקל, משקל נורמלי ועודף משקל, וכן כאלה שאינם שולטים באכילה הכפייתית שלהם לעומת כאלה שכן. גם דפוסי האכילה של החברים היו ולפעמיים עדיין מגוונים מאוד – בולמוסי אכילה, נשנוש, הרעבה עצמית, הקאה לאחר אוכל, עיסוק אובססיבי באוכל ובדיאטות, ואובססיה לגבי משקל הגוף, גודלו וצורתו, חוסר יכולת להפסיק לאכול אחרי נגיסה ראשונה וגם פעילות גופנית מופרזת. לכל אלה, למרות המגוון העצום של תסמינים ובעיות, מציעים ב-או.איי פיתרון אחד בשיטת 12 הצעדים. לפרטים- http://www.oa-israel.org/

 ShutterStock

אם נביט בחיינו במלוא הכנות, נודה שבכל הקשור באכילה, התנהגנו בחוסר-היגיון ותוך הרס-עצמי עד כדי קיצוניות. עקב האובססיה לאכילה רבים מאיתנו עשו דברים מטורפים. אז למה זה קורה?

מסתובבים בינינו אנשים שמשקרים לגבי אוכל. משקרים לגבי מה שאכלו – משקרים לאחרים, כי הם חששו להתמודד עם האמת לגבי עצמם. יש בתוכנו אנשים שאפילו גנבו אוכל מן החברים, מהמשפחה ומהמעבידים שלהם. גנבו מחנות המכולת, גנבו כסף כדי לקנות אוכל. לחלקנו, בעיות צנועות יותר: אכלנו מעבר לשלב של מלאות, מעבר לשלב של בחילה מרוב אכילה. המשכנו להפריז באכילה, אף על פי שידענו כל הזמן שאנו פוגעים בגופנו, פוגמים בצורתו ובתפקודו. כדי להבין האם אנו אכלני יתר , פנינו אל שלמה שפט, יו"ר עמותת "אכלני יתר אנונימיים" ששופכת אור על המקרר: "כדי לזהות את אוכלוסיית אכלני היתר יש לשאול את השאלות הנכונות ולהצביע על סימפטומים שהם חווים. אנחנו בודדנו את עצמנו כדי לאכול, ובכך פגענו במערכות-יחסים שהיו לנו ומנענו מעצמנו חיים חברתיים מלאים. שמנו את עצמנו לצחוק והרסנו את בריאותנו למען האכילה הכפייתית. אחרי כל זה, כאשר הזדעזענו עקב מה שעשינו לעצמנו באמצעות האוכל, פיתחנו אובססיה לדיאטות. הוצאנו אלפי שקלים על תוכניות לירידה-במשקל, קנינו תכשירים להפחתת התיאבון, הצטרפנו למועדוני-דיאטה וספא, הרשינו שיהפנטו אותנו, עברנו אנאליזה פסיכולוגית, עברנו ניתוחים בהיקף גדול במערכת העיכול שלנו, שמו לנו עגילים באוזניים והרכיבו לנו "מלתעות" תיל על השיניים. ואת כל אלה עשינו מרצון, מתוך תקווה שיום יבוא ונוכל "לשמור על העוגה וגם לאכול אותה". אחדים מאיתנו עברו מרופא לרופא בבקשם מרפא. הרופאים רשמו לנו דיאטות, אבל לא ידענו הצלחה באלה יותר מאשר בדיאטות אחרות שעשינו. הרופאים נתנו לנו זריקות וכדורים. אלה פעלו במשך זמן-מה, אולם באופן בלתי-נמנע איבדנו שליטה, ושוב הפרזנו באכילה, והעלינו שוב במשקל מה שהצלחנו להוריד בעמל כה רב. רבים מאיתנו ניסו לצום, עם או בלי השגחת רופא. בדרך כלל ירדנו במשקל, אבל ברגע שחזרנו לאכול, חזרנו להתנהגות של אכילת-היתר הכפייתית ולמשקל גם יחד. אחדים מאיתנו למדו להתרוקן מאוכל באמצעות הקאה, משלשלים או פעילות גופנית מוגזמת. היינו דוחסים אוכל לפה עד שסבלנו כאב גופני, ולאחר מכן היינו "נפטרים ממנו". הזקנו למערכת העיכול שלנו ולשינינו בשעה שמנענו מגופנו את החומרים המזינים שהוא זקוק להם כדי לחיות. אלה מאיתנו שהיו במשקל עודף, קיבלו עצות רבות מאחרים – כיצד להגיע לממדים ה"אידיאליים" שלנו, אבל שום דבר לא פתר את הבעיה שלנו באופן קבוע. גילינו, שלא משנה מה נעשה על מנת להקל על עצמנו מפני סערת-הרגשות, אנו חוזרים בסופו של דבר לאכילה הכפייתית".

מה קורה לנו במצב כזה? "במשך הזמן משקלנו עלה וההערכה-העצמית שלנו ירדה. לאחר זמן-מה עייפנו מן המאבק המתמיד, וידינו רפו. ובכל זאת לא היינו מוכנים להשלים עם חוסר-האונים שלנו. האפשרות שנהיה שמנים, חולים וחסרי-שליטה במשך יתר חיינו, הביא רבים מאיתנו למסקנה, שפשוט לא כדאי לנו יותר לחיות. לרבים מאיתנו היו הרהורי התאבדות. אחדים מאיתנו ניסו לבצע זאת. אולם רובנו לא הגענו לייאוש אובדני. לעומת זאת, התנחמנו בתחושה, שהכול יהיה בסדר, כל עוד יהיה לנו מספיק אוכל. הבעיה היחידה הייתה, שככל שהאכילה הכפייתית שלנו התקדמה, נעשה לנו קשה יותר לקבל מספיק. במקום לנחם, האכילה הכפייתית התפוצצה לנו בפרצוף". אנשים אלו ממשיכים לאכול בלי גבול? "ככל שאכלנו יותר, סבלנו יותר, ובכל זאת המשכנו לאכול אכילת-יתר. את אי-השפיות האמיתית שלנו ניתן היה לזהות בעובדה שהמשכנו בעקשנות לנסות למצוא ניחומים באכילה מופרזת, זמן רב אחרי שזה התחיל לגרום לנו סבל. כאשר התבוננו בחיינו בכנות, הוקל עלינו להודות שפעלנו באי-שפיות בכל הנוגע לאוכל ולמשקל. אולם רבים מאיתנו הצליחו להגביל את האכילה הכפייתית לשעות שבהן נמצאנו בגפנו, ולהמשיך בחיים רגילים יחסית. עבדנו הרבה במשך היום ואכלנו הרבה בלילה. ודאי שהיינו שפויים לגבי רוב ההיבטים בחיים". זה מתקשר לאיזון בחיים באופן כללי? "בדיקה-עצמית העלתה שאיבדנו את האיזון בתחומים רבים בחיים. היה עלינו להודות, שלא נהגנו בשפיות כאשר צעקנו על ילדינו בשעה שהיו זקוקים לתשומת לב, או כאשר היינו רכושניים וקנאים לגבי בני-זוגנו. במשך חלק גדול מדי מהזמן חיינו בתחושה של פחד וחרדה. היה לנו נוח יותר בחברת האוכל מאשר בחברת אנשים, ולפעמים הגבלנו את החיים החברתיים שלנו. כיסינו את החלונות בווילונות, ניתקנו את הטלפון, והתחבאנו בבית". ניתן להבחין בהתנהגות חריגה כאשר אנשים אלו מסתובבים בינינו? "חלקנו, כשהיינו בחברת אנשים אחרים חייכנו והסכמנו, בעוד שבעצם רצינו לומר לא. חלק מאיתנו לא היו מסוגלים לעמוד על שלנו במערכות-יחסים שהיו מבוססות על התעללות; הרגשנו שאנו ראויים להתעללות. או שהתמקדנו בפגמים של האחרים, והקדשנו שעות רבות של מחשבה למה שהם צריכים לעשות כדי לפתור את בעיותיהם, בעוד שהבעיות שלנו נמשכו ללא פתרון. אכלני-יתר כפייתיים נוטים תכופות לקיצוניות. הגבנו בהגזמה להקנטות קלות, ואילו מן הסוגיות האמיתית בחיינו התעלמנו. היינו עסוקים עד כדי אובססיה, ולאחר מכן היינו "מחוסלים" ולא היינו מסוגלים לעשות שום דבר. יצאנו מגדרנו מרוב התלהבות, ולאחר מכן חשנו דיכאון עמוק. ראינו את העולם כולו בשחור-לבן. כשלא יכולנו לקבל הכול, לא רצינו שום דבר בכלל; כשלא יכולנו להיות הטובים ביותר, נקטנו גישה של "שוברים את הכלים ולא משחקים". נשמע נורא. מה עושים? "אם את או אתה מזדהים עם התיאור בעלון הזה, נקבל אתכם בברכה. אם אתם מכירים מישהו שעשוי להפיק תועלת מן התוכנית הזאת, הציעו לו או לה להתקשר ל"אכלני-יתר אנונימיים".   http://www.oa-israel.org/ אכלני יתר

סובלים מהפרעות אכילה? יש פתרון גלובלי

ארגון "או.איי" מספק פתרון עולמי לסובלים מהפרעות אכילה. זהו לא עוד מועדון דיאטה, אלא מעין חברותא עם שיטת 12 הצעדים, שמתאימה את עצמה לסובלים ולמחלימים מהפרעות אכילה. ועוד בשורה טובה: ההצטרפות אינה כרוכה בתשלום

ודף משקל, השמנה והפרעות האכילה למיניהן, הן אחת המגיפות המודרניות של האנושות במאה ה-21. התסמינים שונים מאחד לשני, אבל המשותף לכל מי שסובל מבעיות בתחום הזה הוא חוסר האונים בפני אוכל, וחוסר היכולת לנהל כראוי את החיים בשל בעיות אכילה ומשקל.ארגון או.איי – אכלני יתר אנונימיים, מציע תמיכה וסיוע לאנשים המחלימים מאכילה כפייתית, מאנורקסיה,

אכלני יתר

מבולימיה, מהתמכרות לאכילה ומהשמנת יתר. אירגון "אכלני יתר אנונימיים" אינו מועדון דיאטה. הוא סוג של חברותא, ברוח שיטת 12 הצעדים. שיטה זו נוסדה לפני כ-70 שנה, והותאמה במיוחד לנגמלים מסוגים שונים של התמכרויות, כולל הימורים וסמים. בהמשך התברר שבאותה מידה יכולה השיטה הזו לעזור גם למכורים בעלי הפרעות אכילה מסוגים שונים. בהתאם לרוח הארגון ברחבי העולם, הוא לא מתקיים למטרות רווח. אין בו תשלומי חובה, מעבר לדמי השתתפות מזעריים בשל שכירת המקומות שבהם נערכות הפגישות. אין צורך בדמי קבלה ופגישות לא נערכים גם טקסי שקילה. מי מצטרף לפעילות הארגון? "מדובר בנשים וגברים מכל רחבי העולם, חלקם היו בעלי משקל עודף, חלקם אנורקטיים, אחרים סבלו מהפרעות אכילה מבלי שהיו שמנים, המשותף לכולם הוא התמודדות כפייתית עם אוכל ובעיות משקל". והתכנית של או.איי באמת עובדת? "בדרך כלל המצטרפים הם כאלה שכבר ניסו בעבר כל מיני טיפולים, דיאטות, פעילויות גופניות  ועוד כל מיני  פתרונות לבעיות שלהם. באו.איי הם מבקשים פיתרון לטווח ארוך. רבים מהחברים שומרים על משקל תקין ומשוחררים מהתנהגות כפייתית בקשר לאוכל כבר שנים רבות. דפוס הפעילות דומה לזה של אלכוהוליסטים אנונימיים. הרעיון הוא שהחלמה גופנית, רגשית ורוחנית מתאפשרת בעקבות השתתפות בפגישות, התקדמות בעקבות תכנית 12 הצעדים וכן עזרה לאחרים. "התסמינים של המשתתפים הם רבים ומגוונים, אבל לכולם פיתרון אחד. באו.איי יש חברים שסובלים או סבלו מעודף משקל ואפילו מהשמנה חולנית. אנשים עם תת משקל, משקל נורמלי ועודף משקל, וכן כאלה שאינם שולטים באכילה הכפייתית שלהם לעומת כאלה שכן. גם דפוסי האכילה של החברים היו ולפעמים עדיין מגוונים מאוד – בולמוסי אכילה, נשנוש, הרעבה עצמית, הקאה לאחר אוכל, עיסוק אובססיבי באוכל ובדיאטות, ואובססיה לגבי משקל הגוף, גודלו וצורתו, חוסר יכולת להפסיק לאכול אחרי נגיסה ראשונה וגם פעילות גופנית מופרזת. לכל אלה, למרות המגוון העצום של תסמינים ובעיות, מציעים באו.איי פיתרון אחד בשיטת 12 הצעדים". הכתבה מאת או.איי. לפרטים לחצו כאן.   אילוסטרציה: ShutterStock

 השמנת יתר ואובססיה לאוכל – הפיתרון האמריקאי

כמו כל טרנד אמריקאי, גם האובססיה לאוכל ותופעת השמנת היתר הגיעו לישראל. משרד הבריאות מדווח על עליה חדה בשיעור הסובלים מעודף משקל, ואנשים המעידים שאינם מצליחים "לשמור" על דיאטה לאורך זמן. אז מה הפיתרון?

ותר ויותר אנשים מדווחים היום שהם אינם מצליחים "לשמור" על דיאטה בריאה ומזינה לאורך זמן. האצבע על ידית המקרר מהירה והיד המושטת לקערת החטיפים קלה. זה קורה גם אחרי שאנחנו כבר שבעים ופעמים רבות ההתנהגות הזו מלווה בתחושת אשמה ובושה. האם אנו מתביישים בכך שאיננו מצליחים לשלוט בעצמנו? או מתביישים במשקל גופנו? התשובה היא כנראה גם וגם. התופעה הזו מוגדרת כאכילת יתר כפייתית. בארצות הברית ייבאו את שיטת 12 הצעדים – שבמקור יועדה לטיפול באלכוהוליסטים אנונימיים – גם לתחום האכילה הכפייתית, וקצרו בנושא זה הצלחה אדירה. התכנית נקראת overeaters anonymous או בקיצור OA, ולאחרונה נפתחו קבוצות כאלה גם בישראל. הטיפול באכילת יתר, או באכילת יתר כפייתית, באמצעות תכנית 12 הצעדים, היא גישה יוצאת דופן ושונה מכל הדיאטות המסורתיות. למרות שמשתתפים בתכנית מדווחים על ירידה במשקל ועל הצלחה בשמירה על המשקל החדש, לא זה התחום שבו מתמקדת הגישה. הרעיון הוא להבין שיחסו של האדם לאכילה הוא כאל התמכרות וכך לטפל בה. המשקל הוא רק הסימפטום לבעיה ולא הבעיה עצמה. בעיני ליאת (שם בדוי), שהחלה את התכנית לפני כתשעה חודשים, ההתייחסות לאוכל כאל חומר ממכר, היא הסוד להצלחה. "לא האמנתי שיש עוד אנשים כמוני", היא מספרת, "נכנסתי לחדר וכל אחד כאילו הוציא לי את המילים מהפה. המחשבות על מה לאכול, מתי לאכול, עם מי לאכול, הטרידו אותי הרבה יותר ממה שאי פעם הייתי מוכנה להודות. תמיד במסיבות הייתי נצמדת לשולחן הכיבוד ותורמת חלק נכבד בחיסול החטיפים. תמיד הייתי מוצאת דרך לקחת מנה נוספת מהקינוח מבלי שירגישו. בסופי שבוע, כשיכולתי לאכול לבד בבית, זו היתה חגיגה. לא הייתי מניחה הרבה אוכל בבת אחת על השולחן, אלא בכל פעם ניגשת למקרר ומנשנשת עוד משהו בין תכניות הטלוויזיה. אם הייתי מעזה לסכם בסוף היום את כל מה שאכלתי, הייתי מגלה שאכלתי בשביל משפחה שלמה. פשוט לא עשיתי זאת". הבדלי הגישות בין שיטת 12 הצעדים לבין רוב הדיאטות היום, הם מרעננים וגם מסקרנים. אם ניגש למקור של שיטת 12 הצעדים, נגלה שכל אדם הנאבק בבעיות של התמכרות לאלכוהול, מקבל עצות מכל סביבתו הקרובה לגשת לטיפול בשיטת 12 הצעדים, שהוכיחה את עצמה בתחום זה כבר למעלה מיובל שנים. זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שהגישה הזו תיושם גם לגבי אוכל, ותעשה עליה לישראל. כל מי שמגיע לפגישה לומד ששורש הבעיה אינו בהתנהגות הפיזית של האכילה עצמה. שליטה בכמות ובאיכות של האוכל לא תהווה כנראה פיתרון לאכלני יתר ולכפייתיים וזו הקלה גדולה למשתתפים החדשים, שבמשך שנים ניסו לשלוט באכילה שלהם. חלקם הגיעו לכדי אנורקסיה או בולימיה, חלקם ניסו תרופות פלא וכל מיני ניתוחים, ואחרים פשוט החליפו אינספור דיאטות, בהן נחלו כישלון לאחר זמן קצר או ארוך. הפיתרון בשיטת 12 הצעדים להרגלי אכילה לא בריאים הוא פיתרון רגשי. כל משתתף יכול לקבל מאמן או מאמנת (ספונסר), ולעבוד איתו על פי התכנית. ממש כמו שעושים עשרות אלפי אנשים בארה"ב ובעוד מקומות ברחבי העולם. במקרים רבים ניתן לשמוע ממשתפי התכנית, שהירידה במשקל בתחילת הדרך הוא השינוי החשוב ביותר עבורם, אבל בהמשך הדרך מתברר שהשינוי המשמעותי הוא ברמה הרגשית והאישית. מדובר בשינוי לא רק בגישה לאוכל, אלא בשיפור במערכות יחסים, ובגישה לחיים בכלל. תוצאות אלה הן נפוצות מאוד בשיטת 12 הצעדים. באדיבות אכלני יתר אנונימיים ישראל-http://www.oaisrael.org/