משפט יומי 30 בינואר

"חוסר-השפיות האמיתי שלנו התבטא בעובדה שהמשכנו והמשכנו לנסות למצוא נחמה באוכל עודף, גם זמן רב אחרי שהוא התחיל לאמלל אותנו."

–          שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 9


אני זוכרת את הזמן שבו מעט אוכל היווה עבורי נחמה או הביא לי רווחה. זה היה לפני שנים רבות. השאיפה לחיות מחדש אותה תחושה הביאה לבולמוסים גדולים יותר ותכופים יותר. בסופו של דבר התחלתי להבין שזה, כנראה, איננו נורמלי – אבל בלתי-שפוי? לא הייתי משוכנעת.

האם היה זה חוסר-שפיות לאכול עד להרגשת מלאות שכזו, שהתפוצצות הייתה מהווה הקלה? להתרוקן בעזרת משלשלים, כדי שהבולמוס לא יספיק לגרום לעלייה במשקל? לאכול במהירות ובקדחתנות עד כדי גרימת חתכים בשפתיים ובתוך הפה, ובכל זאת להמשיך לאכול עד שהשקית תתרוקן? לנסות להרעיב את עצמי במשך ימים אחדים אחרי בולמוס, כמעט בתור עונש על מה שעשיתי? לאכול את החומרים שגרמו לי מיגרנות ולפרצי זעם? האם היה זה חוסר-שפיות להפסיק לחיות כגמול על אכילה ללא-הפסק?

עליי לענות בחיוב לכל הנזכרים למעלה. אני משוכנעת.