משפט יומי 29 בינואר

"יש לנו שאיפות: ברצוננו להפסיק להשלות את עצמנו שנגיסה או שתיים ישפרו מצב גרוע, או שיהיה קל יותר לחיות איתו. בכך שאנו עושים את שנים-עשר הצעדים, אנו מפתחים אופן של חשיבה והתנהגות, המאפשרים לנו לחיות מדי יום ביומו מבלי לאכול בצורה כפייתית, מבלי להתחשב במה שעלול להסעיר את רוחנו, או כמה דוחקת תהיה הכמיהה שלנו לטעום רק קצת."

–     התחייבות להימנעות


גם אם כבר חמש שנים בתוכנית הזאת, מחשבות על אוכל עדיין צצות במוחי כאשר אני מרגישה לחוצה, מתוסכלת או מדוכאת. אף כי הייתי שמחה להיות משוחררת לחלוטין ממחשבות שכאלה, אני לומדת לקבל את העובדה, שיש לי מוח של אכלן-יתר כפייתי, מוח אשר מקשר באופן אוטומטי בין רגשות לא-נעימים לבין שירת הסירנה של האוכל.

הציטוט שלמעלה מזכיר לי, שלא משנה עד כמה חזק החשק שלי לאכול, הרי שאינני משתוקקת באמת לאוכל; לכן, האכילה לא תשפר את הרגשתי. כשאני נסערת וכמהה לאוכל, הדבר שאני באמת זקוקה לו הוא להתקשר לכוח העליון שלי, לבלות פרק זמן בשקט בגפי, או לדבר עם חברה אוהבת.

וכך, ההחלמה לימדה אותי, שגם אם אני חושבת כאכלנית-יתר כפייתית, אינני חייבת להתנהג ככזו.