משפט יומי 9 בפברואר

"לא חשוב כמה זמן נמנע מאכילה כפייתית, וכמה מיומנים נהיה בהתמודדות עם בעיות החיים, תמיד יהיו לנו נטיות בלתי-נורמליות אלו."


–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 2

כאשר אני בהחלמה, בהימנעות ועושה את הצעדים, המחלה שלי נמצאת איתי, ממתינה להזדמנות לפתות אותי לחזור להרס עצמי. הימנעות והחלמה לטווח ארוך מעניקות לי הרגלים נכונים שאליהם אוכל להסתמך בעתות כאב ותשישות, אבל אין בהן די.
ראיתי יותר מדי אנשים, שמאחוריהם שנים של הימנעות בתוך או.איי., שעזבו את התוכנית הזאת ונפלו בצורה קשה ועלו במשקל. אלה היו אכלני-יתר כפייתיים שעשו תוכנית בצורה רצינית, ואשר כבר חוו במלואם את החירות, האושר והשמחה שבהחלמה.
מדוע החסד לא שרה עליהם יותר?

מפני שיש להם מחלה כרונית שאין לה מרפא, שכדי לטפל בה נדרש מהם ליישם את התוכנית הזאת מדי יום ביומו, ולהיכנע לאלוהים באופן מודע. נסיבות שונות בחייהם הסיחו את דעתם מן הידיעה שההימנעות היא הדאגה הדוחקת ביותר עבורם.
רצון-עצמי, אגו והכחשה תמיד יובילו אותי בחזרה אל הרס עצמי באמצעות האוכל.