משפט יומי 4 בפברואר

"ואם זה יכול לקרות לי, זה יכול לקרות גם לך."

–    לקט לייפליין, ע' 317

"האם את מוכנה לעשות הכול?" שאלה המאמנת שלי.
"כן," השבתי. "אני מתקשרת אלייך כל יום, אני מתפללת, אני הולכת לפגישות, אני כותבת, אני עושה כל מה שאת אומרת, אז למה אני לא מצליחה להיות בהימנעות?"

המאמנת שלי ענתה, שעליי לא רק לעשות את הדברים שהזכרתי, אלא שאני צריכה להתנער מהאוכל. אני חייבת להפסיק לאכול באופן כפייתי. היא הבטיחה לי, שאם אתנער מן האוכל ובמקומו אאמץ את הצעדים, הרי שבסופו של דבר התשוקה לאכול באופן כפייתי תעזוב אותי. וכך היה. יום אחד בכל פעם, מזה יותר מתשע שנים, אני משוחררת כמעט לחלוטין מן התשוקה לאכול באופן כפייתי.
נדמה לי שככל שאכילת-היתר שלי פוחתת, כך אני מרגישה פחות צורך לאכול אכילת-יתר. בהתחלה הרגשתי צורך לאוכל אכילת-יתר כל הזמן. המאמנת שלי אמרה: "אל תאכלי, ויהי מה" – ולא אכלתי. כיום אני מרגישה צורך באכילת-יתר לעתים נדירות בלבד. על ידי כך ש"התנערתי מהאוכל ואימצתי במקומו את הצעדים", התשוקה לאכילת-יתר כפייתית הוסרה ממני.
תודה לך, אלוהים. תודה לכם, אנשי או.איי. אם זה יכול לקרות לי ולאינספור אחרים, זה יכול לקרות גם לך.