משפט יומי 22 בדצמבר

"הכחשת האמת מובילה להרס."

–          שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 5


כשרק הגעתי לאו.איי., ההודאה, בכך שאני אכלנית-יתר כפייתית, היוותה צעד משמעותי לקראת ההחלמה שלי. מה לגבי היום? האם אמרתי את המילים "אני אכלנית-יתר כפייתית" מספר כה רב של פעמים, עד כדי כך שהדבר רוקן אותן ממשמעות עבורי? עליי לחשוב על כך, שבשעה שאני החלמתי בחדרים של או.איי., המחלה שלי עשתה שכיבות-סמיכה מחוץ להם, במסדרון. הכפייתיות שלי לאכול בבולמוס היא ערמומית, מבלבלת, רבת-עוצמה – וסבלנית. אם אני רוצה לאכול באופן בלתי-הולם או לאכול בהפרזה, לא יעזור לי אם אכחיש בפני עצמי מה שמתרחש, או אם אבקש להסתיר זאת מאחרים. גאווה אנוכית מעין זו תוביל ללא-ספק לנפילה.

לא משנה כמה זמן עבדתי בצעדים או כמה עמדות שירות מילאתי, או כמה זמן הייתי בהימנעות, או כמה החלמה גופנית יש לי. היום, אם אני רוצה לאכול אכילת-יתר אני צריכה להתקשר למישהו ולדבר על כך. אני צריכה לומר את המילים הכנועות, מילות הקסם שאמרתי כשרק הגעתי לאו.איי.: "אני זקוקה לעזרה." באופן כזה אני מודה בפני אלוהים, בפני עצמי ובפני אדם נוסף בטיבו המדויק של מה שאינו כשורה אצלי היום. כשאני מפסיקה להכחיש את האמת, היא מאבדת את כוחה להרוס אותי.