משפט יומי 6 בדצמבר


"ייתכן שתפילותינו לעזרה לפני שהצטרפנו לחברותא של או.איי., לא נענו, פשוט מפני שלא היינו אמורים להתמודד עם מחלה זו בבדידות."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 12

כילדה, אני זוכרת שהתפללתי לאלוהים שלא האמנתי בו. התפללתי להיות רזה, ובו בזמן המשכתי לאכול כל מה שרציתי בכל פעם שרציתי. במשך השנים, ה"תפילות" שלי הפכו לעסקות: אם תעזור לי להפסיק לאכול בבולמוס, אני אעשה – או אפסיק לעשות – את זה או ההוא…
כשהתחלתי ללכת לפגישות או.איי.,

כשהייתי בת שלושים-וארבע, בשנת 1985, לא היה לי שום צורך באל שלא עזר לי (או כך חשבתי). למעשה, מחקתי את המילה אלוהים בכל העותק שלי של "הספר הגדול" של איי.איי. הרי באתי לאו.איי. כדי לרדת במשקל. לא היה לי מושג, שהחלמה גופנית זקוקה לליווי של הגדילה הרוחנית והרגשית.
ספר "שנים-עשר ושתים-עשרה" של או.איי. הסביר זאת בצורה שונה: לא הייתי אמורה להחלים לבדי. הייתי זקוקה לחברותא של או.איי., כוח גדול ממני, שיעזור לי. וכך, למעשה תפילותיי נענו. מאוחר יותר שמעתי אומרים שתפילותינו תמיד נענות באופן חיובי: אם בנוסח "כן, אבל לא עכשיו," או "יש לי רעיון טוב יותר בשבילך."