משפט יומי 22 בנובמבר

"… אימוץ תנוחה פיזית של ענווה בזמן התפילה."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 52

בעבר רציתי שהדברים יהיו ברורים: שחור או לבן; כך הכללים היו ידועים ומקובעים. באופן כזה, כאשר הייתי מגיחה מפרק-זמן שהלך לאיבוד בבולמוס אכילה, שום דבר לא היה משתנה. אני כבר לא רוצה בכך יותר. דבר זה מהווה קפיאה על השמרים, ומיתה אטית, מלווה בייסורים, שהמחלה שלי, אכילת-היתר הכפייתית, ממיטה עליי.
כיום אני יודעת, ששינוי הוא דבר קבוע. אני יכולה להחליט לראות זאת כבעיה, כמשהו שלילי ההופך אותי לקורבן, או כהתפתחות דינמית לקראת מציאות בריאה, מאושרת ומלאת-תקווה השופעת פליאה ויראת-קודש. אני בוחרת בפליאה וביראת-הקודש כשאני "מאמצת תנוחה פיזית של ענווה", מודה על חיי בפני הכוח העליון שלי, ומבקשת יום נוסף של הימנעות, ואת ההזדמנות לעשות שירות לאחרים.