משפט יומי 17 בנובמבר

"ענווה… ממקמת אותנו לא מעל ולא מתחת לאנשים אחרים, על סולם דמיוני כלשהו של הערכה. היא ממקמת אותנו … ברמה אחת עם כול בני-האדם, ובהרמוניה עם אלוהים."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנ
ונימיים, ע' 50

על מיטתי יושב לו דובון חמוד שאני מכנה אותו "להיות". עיניו החביבות מחייכות אליי מתוך פרווה חומה ורכה, וידיו המושטות מזמינות אותי לנוכחותו האוהבת. הוא מהווה לגביי תזכורת מתמדת לענווה, לאלוהים ולתחושה שאני "חלק ממשהו".
לפני שמצאתי את או.איי., היכרתי היטב את ההשפלה הכרוכה באובססיה לגבי האוכל ובאכילת-יתר. כיום, אני מכירה משהו טוב יותר – ענווה. ענווה היא להיות בהרמוניה עם אלוהים, ולקבל את עצמי כפי שאני ברגע זה.
כאשר הדימוי העצמי שלי נמוך ואני מדוכאת או מרגישה "נחותה", אני מתנתקת מן הכוח העליון שלי. באותו אופן, כאשר הדימוי העצמי שלי מועצם, ואני מרגישה יהירות או "עליונות", אני מתרחקת מאלוהים.
אלוהים קיים במרחב הגדול, הצבעוני, שמשתרע בין הקטבים בשחור-לבן של הדיכאון והיהירות. על הרצף, יחד עם אלוהים, אני חופשייה להיות אני האותנטית, ומרגישה "חלק ממשהו".
אני מאמצת אל לבי את הדובון הרך ולוחשת את שמו: "להיות". הוא מסמל עבורי את הענווה האמיתית ואת נוכחותו של אלוהים, ומזכיר לי פשוט להיות.