משפט יומי 11 בנובמבר

"אם ברצוננו לחוות החלמה קבועה מאכילה כפייתית, עלינו לחזור, יום אחר יום, על הפעולות שכבר הביאו לנו כל-כך הרבה החלמה."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 67

בכל פעם שאני קוראת קטע זה, אני נדרכת ומהרהרת על אודות התוכנית שלי. מה עשיתי לפני חמש-עשרה שנה כדי לרדת שלושים-וארבעה קילוגרמים במשקל? מה עשיתי במשך השנים, כדי להגיע לרמת השלווה שיש לי כעת? מה עשיתי שהגעתי לכך שהכוח העליון שלי הוא החבר הטוב ביותר שלי ואיש אמוני? השאלה החשובה באמת היא: "האם אני עדיין עושה היום אותן פעולות בתוכנית, שעשיתי בעת הפריחה הראשונה שלי בתוכנית?" רוב הזמן אני מצליחה להמשיך לחיות על פי עקרונות הצעדים מדי יום ביומו, ולהשתמש בכלים; אני עושה את הדברים הללו באופן אוטומטי יותר, וביתר התלהבות מאשר אי-פעם. הזמן החולף הגביר את ההתלהבות שלי לתוכנית שלנו, ואת מחויבותי כלפיה.

כאשר אני משיבה לשאלה החשובה ב"אולי" או ב"לא", עליי לעשות בחיי התאמות, כאלה שיעניקו לי זמן והזדמנות לעסוק בפעולות של התוכנית מדי יום ביומו. אמונתי שאכילה כפייתית היא מחלה כרונית, חסרת-מרפא וקטלנית-בפוטנציה, מאוששת את הצורך להתמיד בתוכנית הטיפול שהייתה כה טובה עבורי במשך יותר מחמש-עשרה שנים.