משפט יומי 9 בנובמבר

"אמנם כן, הודאה באופיים המדויק של פגמינו בפני אדם אחר, הייתה אפשרות מפחידה עבור רובנו …"
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 39

הפחד, שאנשים יידעו מי אני באמת, מנע ממני לגלות את מי שאני באמת. מדוע להסתכן בדחייה? האירוניה שבדבר הייתה, שמתוך כך שרציתי למנוע דחייה, בודדתי את עצמי, מה שהביא אותי לאותה עמדה של בדידות, של בידוד, שאליה הייתי מגיעה אחרי דחייה מצד אנשים. אבל אני משערת, שזה תמיד שונה כשאני בוחרת בכך בעצמי.

אמרתי לעצמי שזה כואב פחות ככה, כשאני מתבודדת, מאשר כשאנשים דוחים אותי מעליהם. אחר-כך הגיע הניסיון הראשון שלי בצעד חמש, ומאז אינספור נוספים, כאשר אפשרתי לאנשים להכיר אותי האמיתי, והם לא דחו אותי מעליהם. למעשה חייתי בבידוד שכפיתי על עצמי כל אותו הזמן, בעוד שבמציאות, האנשים לא היו מבודדים אותי. זוהי דוגמה נוספת לנטייה שלי להזיק לעצמי, יותר מאשר אנשים אחרים היו עושים. וזוהי דוגמה מעולה לדרך שבה התוכנית האוהבת הזאת משחררת אותי מהתנהגות שמביסה אותי עצמי.