משפט יומי 6 בנובמבר

"הלכתי לפגישת או. איי. הראשונה שלי בגפי. קשה לתאר כמה נגעו לליבי הסיפורים ששמעתי, של אנשים אחרים שהשתמשו באוכל כמוני… זו הפעם הראשונה שנודע לי שאני לוקה במחלה… נטל כבד הוסר מעל כתפיי" ("אכלני יתר אנונימיים" עמ' 79).

אני לא אשמה! וואו, כמה קשה לשמוע וכמה קשה להאמין. אני הרי רגילה להיות אשמה בהכל מגיל כל כך צעיר. אני אשמה בכך שאני שמנה, אני אשמה בכך שאני אוכלת אכילה מופרזת, אני אשמה בכל עוול שנעשה לי, אני אפילו אשמה במה שלא ענייני.

ופתאום, המילה מחלה מסדרת את כל המחשבות אחרת. אני חולה, יש לי מחלה. ומחלה לא מבקשים, מחלה היא פשוט שם, זו אחריותי לטפל בה אבל זו לא אשמתי שהיא שם.

הייתי מורגלת בהליכה בצד המוצל של הרחוב, בבושה גדולה, שהסתירה לי את הטוב שבי, כעת אני יכולה להתחיל לגלות למה אני דווקא טובה ולעבור לצד המואר של הרחוב, אין לי במה להתבייש.