משפט יומי 2 בנובמבר

"חשבנו שהכול יהיה בסדר, ברגע בו יכירו הממונים עלינו בערכנו, במידה ובני-זוגנו יתנו לנו את מידת תשומת הלב לה אנו זקוקים, כאשר ילדינו יתנהגו כיאות …"
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 4

כאם לשני ילדים קטנים, אני נופלת בקלות בפח למחשבה, שהתנהגותם של ילדיי קובעת את אושרי. ערב אחד, כשקראתי את הקטע הזה, נוכחתי לדעת, עד כמה סוג כזה של חשיבה דומה לאופן שבו ראיתי את האוכל ואת השפעותיו לפני תשע שנים. נהגתי לחשוב שאהיה מאושרת יותר אילו יכולתי לרדת במשקל או להפסיק את ההקאות. במשך שנותיי באו.איי. הבנתי שהדרך לשלוות הנפש, ולא בהכרח ל"אושר", מצויה במסירת חיי לידי הכוח העליון שלי, יום אחד בכל פעם.

כשאני עושה זאת, הנטל לנסות "לתקן" את הבעיה, מוסר ממני. השנים שהייתי בהימנעות מוכיחות לי שהכוח העליון שלי יחזיק אותי וינחה אותי לקראת עשייה או אי-עשייה, כדי לעזור לי לעשות את רצונו או רצונה. להיום, הילדים שלי הם בידיך, כוח עליון, וכן גם האכילה הכפייתית שלי. רצונך, לא רצוני, ייעשה.