משפט יומי 21 באוקטובר

"אנו מעמידים לרשותם את התקווה, את האומץ ואת ההתנסויות שלנו."
–    מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו

התקווה הייתה השי הראשון שקיבלתי. כאשר המאמנת שלי כרכה סביבי את ידיה וחיבקה את גופי השמן והמסריח, היא אמרה: "זה כבר לא צריך לכאוב ככה יותר." על אף הספקות שלי, הרגשתי תקווה. לתקווה הזאת התלווה אומץ. אומץ רב שוכן בתוך כל אחד מאיתנו.

המחלה אמרה לנו במשך זמן רב, שאין בנו די אומץ, אבל זה עוד אחד מן השקרים שלה. רק מעט מזעיר של נכונות להשתנות נחוצה כדי לשאוב ממעיין האומץ הזה – להמר על כך, שהספרות והאנשים ששומרים על ההימנעות שלהם מזה זמן רב, אומרים את האמת, וכי מגיע לנו להיות בהחלמה.
ההתנסויות שלנו הן מתנתנו לחדשים – ותזכורת לכול, כמה הרחקנו לכת. אני ממשיכה לחזור ולבוא, משום שיש כאן אנשים שעומדים לרשותי כשאני זקוקה להם יותר מכול. זוהי זכות, לסייע שהדלתות תישארנה פתוחות, והאורות דולקים. מישהו הדומה למה שהייתי, בוודאי ייכנס יום אחד, ויהיה זקוק לשמוע: "זה לא צריך לכאוב ככה יותר."