משפט יומי 17 באוקוטבר

הליכה לפגישות היא שירות חשוב ששומר על כך שהקבוצות ימשיכו להתקיים, נותן תקווה לחדשים, שהתוכנית הזאת אכן פועלת, וגורם לי לשמוע מה שהכוח העליון רוצה שאשמע

ובעזרת הפגישות והחברותא אני יכולה לעבור את היום הזה, רגע אחד בכל פעם .

אלו הן הסיבות בגללן אני ממשיכה לבוא לפגישות ולהשתמש בכלים, בצעדים ובמסורות.

המחלה היא גופנית, רגשית ורוחנית ועמה אני צריכה להתמודד רק היום.

גופנית: ללא התחייבות יומיומית לא אוכל להישאר בהימנעות. זה פשוט מאוד. אני לא יכולה לעשות זאת לבד!

רגשית: זה המקום היחיד, שבו אני יכולה להיות עצמי, עם כל הפגמים שלי; המקום שבו אני יכולה לדבר מבלי שיפסיקו אותי, או יבקרו אותי. אף אחד באו. איי. אינו אומר לי, שאינני צריכה להרגיש את הרגשות שאני מרגישה. במקום זאת, אני בדרך כלל רואה ראשים מהנהנים, כאומרים שגם הם מרגישים כך, לפעמים. ושוב, אני מבינה שאני לא לבד, מקבלים אותי עם כל הפגמים, המחשבות הטורדניות והילדותיות.

רוחנית: זוהי התוכנית שהובילה אותי למצוא את הכוח העליון שלי. אני רואה כיצד ההבטחות מתגשמות הן עבורי, והן – למרבה השמחה – עבור אחרים.

אז למה אני ממשיכה לבוא לקבוצה? איך אוכל לעזוב אותה, כשזה המקום שממנו אני שואבת שמחה, אחווה, הבאת תועלת, תכלית, שלווה ואהבה? ללא או. איי. הייתי במשקל עודף ואומללה. שנאתי את עצמי, את העולם ואפילו את אלוהים. או.איי. והכוח העליון שלי נתנו לי את חיי. כשארצה לוותר על כך, אז אפסיק לחזור.