משפט יומי 9 באוקטובר

"איך יכול אדם מבוגר ללמוד לבטא שימחת-חיים שופעת? ייתכן שזה כבר לא-אפשרי להשיב את מה שאבד, אבל בתוכנית זו של החלמה מתקרבים לכך. ככל שאני מתאמנת יותר ב"להיות כמו ילד", בייחוד כאשר אני עושה את הצעדים שלוש ואחת-עשרה, כך נפשי מתמלאת באושר בלתי-ניתן לריסון התובע את ביטויו."
–    להיום, ע' 356

בבגרותי, התייחסתי לכל דבר, כמעט, ברצינות. לא היה לי חוש הומור מפותח. לא סיפרתי בדיחות ולא נהניתי מהן. לפני שעשיתי את תוכנית שנים-עשר הצעדים להחלמה של אכלני-יתר אנונימיים, לקיתי ברצינות סופנית. דבר זה אכן הופך אדם להיות מועד לדיכאון, לעצבות, לתסכול ולאנוכיות. הצעדים ארבע עד תשע הביאו אותי לפנות את האשפה של עברי מנשמתי. ברגע שהיא סולקה, היה מקום לאור – רוחי יחד עם הכוח העליון שלי. יכולתי לקלוט את התרוממות-הרוח בחיים, שאבדה לי בזמן שעסקתי במחלה של אכילת-היתר הכפייתית שלי.

כעת יש ביכולתי לעסוק בחיים מתוך בריאות. האם פירוש הדבר שאני  נתונה במצב רוח מרומם כל הזמן? כמובן שלא. אני יודעת שאני לוקה במחלה קטלנית; אולם כיום יש לי חוש הומור, ונשמתי חופשייה לחיות בהתרוממות-רוח.