משפט יומי 5 באוקטובר

"יש לנו כעת תגובה חדשה כאשר אנו עומדים בפני בעיה או החלטה, בין אם מדובר באוכל, בחיים או ברגשותינו הנסערים. במקום לפעול על פי הדחף, אנו עוצרים לזמן מספיק כדי לגלות את רצונו של  אלוהים עבורנו."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 21


למדתי לסמוך על אלוהים שישגיח עליי, ושיהיה אחראי לאכילה הכפייתית שלי. יום אחד בכל פעם הוא מוכיח את הכוח והעוצמה שלו ואת אהבתו, בכך שהוא מקל מן האובססיה שלי בקשר לאוכל. אני מוסרת לידיו בהדרגה את רצוני ואת חיי, תוך שאני נעשית מודעת לכך שאינני נמצאת בעמדה של שליטה באדם מסוים, במקום, בחפץ, במצב, בנסיבות או באירוע כלשהו. ככל שהאמון נבנה והולך, אני חווה שלוות נפש גוברת, וצורת תגובה חדשה ללחצים, לפחד, לחרדה, לתסכול ולאכזבה – השאיפה לבקש עזרה.

כשאני שרויה במצוקה, במקום התגובה האינסטינקטיבית – לדחוס אוכל – אני מתפללת; אם זה בקול רם, ואם בכתיבה על דף שיגיע לקופסת האלוהים שלי. שלוות הנפש חוזרת והאמון גובר. אל האמון מתלווה עוד יום של שחרור מחוסר-השפיות של האכילה הכפייתית, ושל שחרור מן הכאב של החיים עם עצמי.