משפט יומי 15 בספטמבר

"אם אנו רוצים לחיות משוחררים מן המחלה הקטלנית של האכילה הכפייתית, עלינו לקבל עזרה ללא-הסתייגויות מכוח גדול מאיתנו."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 15

משפט זה מזכיר לי קודם כול, שאכילת-יתר כפייתית היא בסופו של דבר מחלה קטלנית. פעמים כה רבות הכחשתי את חומרתה, מפני שהיא לא הורגת באופן מיידי. אבל כשאני מתבוננת לאחור על השנים שבהן נהגתי לאכול אכילת-יתר כפייתית, אני רואה כיצד תמיד בחרתי בדרך החיים שאפשרה לי להמשיך בצורה הקלה ביותר, לטפח את המחלה. בינתיים, איכות חיי ירדה, ובהדרגה ויתרתי על עצמי ועל חלומותיי.
קבלת עזרה ללא-הסתייגות מזכירה לי סיפור על מה שהיינו עושים אילו בטעות נקברנו חיים. מיד כשהיית מתעורר, היית מנסה להינצל באמצעים שברשותך – חבטות וצעקות. אבל אז, כשם שאכלן-יתר כפייתי מגיע לקרקעית התהום, גם אתה היית מגיע לשלב של ייאוש מוחלט. כבר לא היה אכפת לך אם לאלוהים קוראים "אלוהים", "כוח עליון" או "הרוח הגדולה". היה לך אכפת רק שהכוח הזה גדול ממך, ולבסוף היית מתפלל ומסכים לקבל עזרה ללא-הסתייגות.