משפט יומי 3 בספטמבר

צעד ראשון

הודינו שאנו חסרי אונים מול האוכל – שאבדה לנו השליטה על חיינו

לשון הרבים שבה מנוסח צעד אחד אינו מקרי. בעבר לפני בואי לתכנית הייתי בטוחה שרק לי יש בעיה עם אוכל, חייתי עם רגשי האשמה והבושה ולא העזתי לדבר על כך עם אף אחד. כשהגעתי לתכנית ושמעתי חברים מספרים על הבעיה שלהם הרגשתי שהם מדברים ממש מגרוני. עם חלק מהם הזדהיתי ברמה של כל מילה וכל משפט ועם אחרים הזדהיתי עם רוח הדברים.

התכנית מאפשרת לי לצאת מהבדידות והסגירות, לקבל תמיכה מחברים הסובלים מהבעיה שלי, לתת תמיכה משלי לחברים אחרים ולדעת ששוב אינני לבד. בכל רגע נתון אני יכולה להרים טלפון לחבר או חברה בתכנית לומר את אשר על לבי ולזכות לתמיכה לה אני זקוקה.

לשון הרבים בה מנוסח הצעד נותן לדברים משנה תוקף וחוזקה זו לא רק בעיה של אדם זה או אחר זו בעיה משותפת להרבה אנשים וכשאנו בקבוצה קל לנו יותר להודות בחוסר האונים מול האוכל וקל לנו יותר להתמודד עם הקשיים, כמו גם להשתתף במסע ההחלמה ולהצליח בו.

האם אני עדיין חש שמצבי מיוחד? האם אני משתף אחרים ברגשותיי? האם אני זוכר שאינני לבד יותר?