משפט יומי 8 באוגוסט

"… להחזיר לנו את שפיות-דעתנו."
–    צעד שתיים

כשהגעתי לתוכנית לפני שמונה-עשרה שנה, דילגתי על כמה מן הצעדים. היו אלה צעדים שחשבתי שכבר סיימתי לעשותם. צעד שתיים היה מאלה. למשל, כבר הייתה לי אמונה, כך שלא הייתי צריכה יותר לחשוב על שום דבר.

וכך, עברתי הלאה לצעד שלוש.
כשנתיים לאחר מכן (בתוספת בלגן נוראי אחד במערכת-יחסים), שוב עשיתי את הצעדים, והפעם זה לא היה רק תרגיל שכלתני, כי אם עבודה שכול חיי היו מעורבים בה, מבחוץ ומבפנים.
יום אחד במשך המשבר ההוא, נכנסתי לגלריה מקומית לאמנות, דבר שבדרך כלל לא נהגתי לעשות. עצרתי והתבוננתי ביראת-כבוד באישה שהייתה מאחורי הדלפק, שעסקה בשחזור של ציור. הייתי מרותקת למראה תנועותיה מלאות האכפתיות בשעה שעבדה.
המחזה הזה הלך איתי, ולמחרת, בשעה שעסקתי בשגרת הבוקר של טיפול במי-פנים ובקרם לחות, עלה בדעתי שאני יצירת האמנות של הכוח העליון שלי. הכוח העליון שלי משחזר אותי כעת באותה אכפתיות ומתוך אותו ידע, שהאמנית השתמשה בהם כדי לשחזר את הציור שלה בגלריה. המטלה של צעד שתיים בשבילי הייתה, להאמין שגם אני אוכל לזכות לשחזור באמצעות מטלות האכפתיות שלי – אם מדובר בכתיבה, בהשתתפות בפגישות, בהקצאת זמן לשבת בשקט, או זמן טלפון עם המאמנת שלי – וליטול חלק בעבודת השחזור הגדולה הזאת. כבר לא היה יותר על מה לדלג בצעד שתיים.