משפט יומי 7 באוגוסט

בלו כדבר טבעי את העובדה, שלמשך פרק זמן מסוים (וזה עלול להיות ממושך) תחוו שוב ושוב את הדברים הבאים: [א'] רגש מציק וכמיהה לאכול דבר-מה בין הארוחות. [ב'] דחף פתאומי ומצמית לקחת נגיסה אחת בלבד. [ג'] כמיהה, לא לאוכל כשלעצמו, כי אם לחום ולנחמה המרגיעים שבעבר זכיתם להם אחרי נגיסה אחת או שתיים."
–    לפני שתנגוס אותה נגיסה כפייתית הראשונה, זכור…

כשרק הגעתי לאו.איי., התנחמתי מאוד בקריאת מילים אלו. מה, אתם מתכוונים שזה בעצם נורמלי שאני ארגיש פתאום כמיהה לאוכל ללא סיבה נראית לעיין? מישהו ציין, שאילו זה תמיד היה קל, רק חברי או.איי. מועטים היו ממשיכים לבוא.

בסדר, אבל מה לגבי הסיוטים האיומים על אוכל שסבלתי, שהתעוררתי מהם כשאני משוכנעת שהיה לי בולמוס אכילה? מאמנת שעזרה לי מאוד, הפכה את החלומות הללו משלילה לחיוב עבורי, בכך שקראה להם "טובות" – הזדמנות לחוות את כל הרגשות הנוראים המתלווים לבולמוס – חרטה, שנאה לעצמי, אימה – מבלי שאצטרך לעבור אותם בפועל. אני זוכה להקלה רבה בעזרת הספרות של או.איי. ובעזרת מילים שופעות תבונה מפי חברי או.איי. אחרים, המעניקים לי תזכורות מרגיעות, שכל מה שאני מרגישה זה בסדר.