משפט יומי 1 באוגוסט

כל עוד לא סלחנו לאנשים על הפגיעות שפגעו בנו, לא נהיה מסוגלים לכפר בפניהם על חלקנו בעימות."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 58

המרכיב העיקרי בצעד שמונה עבורי, היא הסליחה. עד שלא למדתי לסלוח, לא יכולתי אפילו לראות במה טעיתי.
לא הייתי מודעת לטינה העמוקה שחשתי כלפי הוריי על ההתעללות שסבלתי כילדה. חוסר-הביטחון שלי, הפחד שלי מפני דחייה והערך-העצמי הנמוך, היו כולם תוצאה ישירה של הדחקת הרגשות הללו. התחלתי לחקור את עברי ברצינות, והזיכרונות הנושנים על ההתעללות חזרו אליי. כשבחנתי אותם, גאו בי שנאה, השפלה וזעם עז והפכו לשיטפון של דמעות. ידעתי שאין ביכולתי לסלוח על העוולות הללו בכוחות עצמי, בייחוד מאחר שההתרסה שלי הייתה פעמים רבות הסיבה.

לפתע עלה בדעתי להתפלל לאיזה "רוח" של סלחנות. בהדרגה השתררה עליי שלווה. הסלחנות באה, ואיתה גאולה מלאה מן הרגשות הפגועים הללו.  מאותו רגע ואילך, החלמתי. ברגע שנס הסלחנות התרחש, הכפרה באה בטבעיות.