משפט יומי 20 ביולי

". והנטיות החולניות שהרעילו את לבבנו במשך שנים רבות, נמוגות."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 61

עד שהייתי בת ארבעים-וחמש, עברו עליי רוב חיי כשאני שונאת את אבי. לא זכרתי מדוע, בעצם, עד לאחרונה, כאשר ביקור יום ראשון חסר-דאגות בשוק הפשפשים (בצירוף ראש פתוח לגבי החלק של הכפרה בתוכנית של או.איי.) העלה הזדמנות בלתי-צפויה להעלות ארוכה לעלבון שחשתי כל החיים, ואשר בדיעבד הסתבר שהיה מיותר.
באותו אחר-צהריים תמים, נתקלתי ברוכל מטבעות ששיווק את סחורתו. לא אספתי מטבעות למן אותו אירוע בילדותי, כאשר אבי השתמש במטבעות לצרכיו על פי ערכן הנקוב. ואז ראיתי אותו, את מטבע הניקל מהמלחמה, שתמיד חלמתי שיהיה שווה מיליונים יום אחד, ואשר אבי גנב ממני. המטבע הזאת הייתה בערך באותו מצב כמו זו שאבדה לי. שאלתי בחשש למחירה, וקניתי אותה תמורת רבע דולר!
ואז הבנתי ששנאתי את אבי במשך כל חייו – בגלל עשרים-וחמישה סנטים. התחלתי לבכות, אחר-כך לצחוק, אחר-כך לבכות, אחר-כך לצחוק, אחר-כך לבכות… ! איכשהו, הדמעות והצחוק שטפו וסילקו ממני את השנאה ואת הכעס שנטעו בי לפני זמן כה רב, ואשר המחלה שלי טיפחה אותם בקפידה. אני קוראת להם טינת השני-גרושים שלי!
כיום, בעזרת או.איי. ושנים-עשר הצעדים, אני חיה במציאות, ובכל מאודי נמנעת מהפרזה בממדי המצבים.