משפט יומי 13 ביולי


"כשאנו, אכלני-היתר הכפייתיים, עושים בכנות את הצעד השלישי, איננו יכולים שלא להחלים."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 21

באחדים מן הבקרים, אני מתעוררת מוקדם מהרגיל, ומחשבתי הומה ופועלת בקדחתנות. הפחד חזר. לא אקבל משהו שאני רוצה; הדברים לא יסתדרו; החיים שלי מצטמצמים ומסתכמים בכך שאני מרחיקה מעליי את המחלה שלי בקושי.

אלה הם התוצרים של הפחד האגוצנטרי שלי: שלילה, חרדה, חיים בעתיד שעדיין לא עוצב, בלב כפוי-תודה. אני רואה רק מה שהמחלה שלי לקחה ממני – כל מה ש"הגיע לי".
אני מקדישה לעצמי פנאי בשקט, ומתחילה לראות אפשרויות חדשות. אני מוסרת את הצורך לדעת כיצד הכול יסתדר. אני מבינה שאני מתאוששת, יום אחד בכל פעם. אני לומדת, כיצד לתת אמון. אנו, שהושפענו עמוקות מן המחלה הזאת, מתקבצים יחד ללמד זה את זה כיצד לחיות מבלי להזדקק לאכילה כפייתית. אני נמצאת בדיוק במקום שבו אני אמורה להיות. כשאני לוקחת את פחדי אל אלוהים, הוא מעניק לי את היכולת ואת השאיפה, לראות את חיי ביתר בהירות. אמונתי מובילה אותי לכל מה שאני זקוקה לו כדי להתגבר על קשיי, אם אני פתוחה לקבל את המתנה. אני סומכת על אלוהים שהוא יטפל בי.