משפט יומי 22 במאי

"… לא היינו אמורים להתמודד עם מחלה זו בבדידות."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 1
2

לפני שהגעתי לאו.איי. התנסיתי בשנים רבות שבהן ניסיתי למצוא דיאטה, תוכנית או מניע, משהו שיעזור לי להגיע למשקל נורמלי ולשמור עליו. כל דבר שניסיתי הוביל אותי בחזרה לאותו המקום – אל אכילת-היתר, אל החולי ואל הבושה. איזו הקלה הייתה לי כשבאתי לאו.איי. והתחברתי למערכת התמיכה של אכלני-יתר כפייתיים כמוני. איזו הקלה הייתה זו לומר: ,אני חסרת-אונים ואיני יכולה להפסיק לאכול באופן כפייתי" ולמצוא אנשים שמבינים. לא רק שהבינו, אלא שהם התגברו על אותה הבעיה, וברצון רב הורו לי את הדרך למטרה. אז בא הקץ לבדידות שלי.
מדי פעם אני מנסה להפגין בעלות על הבידוד שלי. אני עושה זאת בכך שאני מעמידה פנים שאני היודעת-הכול בפגישות או.איי., בכך שאינני נוהגת בכנות עם המאמנת שלי, בכך שאני גאה מכדי לבקש עזרה. אם אמשיך בכך די זמן, הבידוד הריגשי הזה יחזיר אותי לאותו המקום, כמו כל אותן דיאטות מן הימים שלפני או.איי. כדי לשמור על ההימנעות שלי להיום, לא די בכך שאני הולכת לפגישות, נותנת שירות ומתקשרת למאמנת שלי. אני חייבת להיות נכונה לבקש עזרה.      זוהי הדרך היחידה שבאמצעותה אוכל ליישם את עקרון הכניעה בכל תחומי חיי.