משפט יומי 17 במאי

"כשאנחנו, אכלני-היתר הכפייתיים, עושים בכנות את הצעד השלישי, איננו יכולים שלא להחלים."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 21

במשך ההחלמה שלי מן התשוקה הכפייתית לאכול אכילת-יתר, קרה פעם שנמצאתי על ישורת. הרגשתי תקועה – כאילו חולות טובעניים יונקים אותי מטה, חונקים אותי בכפייתיות שלי.
ההבדל בין צעד ארבע לחמש בלבל אותי. לא הבנתי שצעד ארבע היה משהו שבין אלוהים שלי לביני, ואילו צעד חמש מייצג מתן רשות מהכוח העליון שלי, למסור את הדברים בארבע עיניים לחברה.

"טחנתי" את צעד ארבע שלי במשך ארבעה חודשים בפגישות או.איי., ולא הצלחתי להבין, מדוע אני מרגישה תקועה. פניתי למאמנת והצגתי את הבעיה. היא נפגשה איתי באופן פרטי, ובפגישה משכה, ברוב תבונתה, בחבל דמיוני, אשר בסופו של דבר היה אמור להוציא אותי מן הבור שכריתי לעצמי. היא הקשיבה לי בסבלנות, ואפשרה לי לדבר עד שהייתי מותשת. ואז דבריה הרכים משכו בעדינות בחבל, והורו לי להתבונן פעם נוספת בצעד שלוש שלי.
הלכתי משם נסערת, הייתי להוטה למצוא מאמנת אחרת. במשך שבוע "התבשלתי" בכך, עד שיום אחד לקחתי את ספר "שנים-עשר ושתים-עשרה" של או.איי. והתחלתי לקרוא את צעד שלוש. כשקראתי את השורה המצוטטת למעלה, משהו השמיע בתוכי קליק. הרגשתי רגיעה. המילים האלה הפכו להבטחה שלי. התחלתי לעבוד שוב על הצעד השלישי. הודות למאמנת נבונה ולכוח העליון שלי, ההחלמה שלי חזרה אליי.