משפט יומי 23 במרץ

"אכלנו אוכל קפוא או שרוף, מעופש או אפילו מקולקל עד כדי סכנה. אכלנו אוכל מצלחות של אנשים אחרים, מן הרצפה, מן הקרקע, הוצאנו אוכל מפחי אשפה ואכלנו אותו."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 7

בפעם הראשונה שקראתי את הקטע הזה, חשבתי שהגעתי לארגון מחתרתי, שמישהו בו עקב אחריי וצילם אותי במצלמת וידאו. חשבתי על ההזדמנויות שבהן כיסחתי במזלג קינוח קפוא ששמרתי לאורחים. חשבתי על הכינוי שלי במשפחה: "פח אשפה" כי הייתי מחסלת כל אוכל שמישהו אחר השאיר על הצלחת.

הייתי מברישה את שערות הכלב מעל חטיפים שנפלו (קצת לכלוך לא מזיק לאף אחד) ושפכתי נוזל לשטיפת-כלים על האוכל שבפח האשפה, כדי שלא אוציא אותו משם. פתאום קלטתי שההתנהגויות שלי היו נפוצות, עד כדי כך שהופיעו בספר. הסתכלתי סביבי בפגישה וראיתי את פניהם של אנשים שיש להם את הבעיה שלי, והיא גם הבעיה שלהם. זו הפעם הראשונה הצלחתי לקרוא את הספר הנפלא עד סופו, ולראות את עצמי כחלק מן התשובה ולא רק כחלק מן הבעיה.