משפט יומי 13 במרץ

"[סופסוף] אנו נגלה כי יש גבול למידה בה נפגענו. תלונותינו הינן בגודל נתון ולא יותר מזה. לפגיעה הייתה התחלה, ולכן יכול להיות לה גם סוף."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 58

בדממת הייאוש, לבי קורא לעזרה. משקל העצבות שלי גדול מכדי שאשא אותו לבד. אל מי אוכל לפנות לעזרה והבנה? מי יקשיב לי מבלי לשפוט אותי? מי יניח לי לבכות ולא יפנה עורף לדמעותיי? אל מי אוכל לפנות, כאשר נדמה שהחיים אינם הוגנים?
במשך שנים שאלתי את עצמי שאלות אלה. חוסר-התקווה שהרגשתי היה גדול לאין-שיעור. אחרי שהגעתי לאו.איי, מצאתי תשובות שביקשתי אחריהן במשך כל חיי. למדתי שיש ביכולתי לפנות לכוח גדול ממני כדי לקבל עזרה, כוח שאני מכנה אותו, אלוהים. כוח זה נמצא איתי כשאני יוצאת לטיול, כשאני נוהגת לאורך רחוב הומה, או כשאני יושבת לבד בשקט.
מאמנת מבינה את העלבונות והפחדים שלי, ואת המאבקים שלי נגד האוכל. בפגישות אני מאזינה לאנשים שמשתפים אותי באופן שבו השתמשו בשנים-עשר הצעדים כדי להתגבר על בעיותיהם. הספרות של או.אי.. מעניקה לי כיוון כשאני עובדת בתוכנית שלי.
כשאני ניצבת מול פגיעות חדשות, אני זוכרת שלכאב הזה הייתה התחלה, וכי יהיה לו גם סוף.