משפט יומי 2 במרץ

"כשאנו, אכלני-היתר הכפייתיים, עושים בכנות את הצעד השלישי, איננו יכולים שלא להחלים."
–    שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 21

אחרי שאני מספרת את סיפורי בפגישות, אני מקבלת שפע של שיחות טלפון מחברים ותיקים וחדשים, המבקשים "מידע פנימי", כדי לדעת איך באמת עשיתי זאת. לא מדובר רק בשלושים-ושלושה הקילוגרמים שוויתרתי עליהם; אנשים רוצים לדעת על האושר, מה שומר עליי מאוזנת ושלווה למרות התנסויות אישיות מעבירות-חלחלה בחיי. מה גרם לי שארגיש כעת, סופסוף, את ה"קליק" עם עקרונות התוכנית?
זה פשוט: צעד שלוש מקביל לעקרון האמונה. ברגע שאנו מצליחים לבצע את הקפיצה ומאמינים, שכוח גדול מאיתנו יחזיר לנו את שפיות דעתנו וכמו כן יטפל בכל עניין אחר בחיינו, יהיה אשר יהיה, אין יותר אפשרות לכישלון לגבי ההחלמה, והכפייתיות לאכול בבולמוס נעלמת. זה מוכרח לקרות! הכוח הזה, כך אני יודעת כעת, תמיד היה נוכח בשבילי, כמו גשר הממתין שאעבור עליו. זה כל-כך פשוט, עד כי מרביתנו מאמינים שחייב להיות עוד משהו, איזשהו פטנט או סוד.
אין שום סודות, שום קסם. מה שיש לי יכול להיות מנת-חלקו של כל אחד. נדחקתי בגבי אל הקיר, הייתי לכודה. השער לחירות נסגר מאחוריי. התבוננתי אל תוכי, ומצאתי שם כנות. הסתכלתי אל מחוצה לי ומצאתי תקווה. הסתכלתי אל על ומצאתי שם אמונה.