משפט יומי 15 בפברואר

" כניעה, אם כך, הינה אירוע בלתי-מודע. היא אינה מתרחשת באמצעות כוח רצונו של הפרט. היא יכולה להתרחש רק כאשר האדם יוצר מעורבות, בעזרת החשיבה הלא-מודעת שלו, עם סדרה של נסיבות שמאותתות על צורך שאין-להכחישו בכוח חיצוני גדול יותר. ניתן להבין את הגדרת הכניעה, אך ורק כאשר אפשר להציץ ולראות את כול ההשלכות הלא-מודעות, ואת המשמעות הפנימית האמיתית שלה. בעיני המתבונן מבחוץ, אדם שכזה מפגין רוגע פנימי וגישה של 'חיֵה ותן לחיות'."


–    אכלני-יתר אנונימיים, מהדורה שנייה, ע' 181

כשקראתי את הקטע הזה, הרגשתי שרווח לי. פירוש הדבר שאין ביכולתי לשלוט בתהליך הכניעה שלי. יכולתי רק לחוש נכונות ולעשות את הפעולות. בכך שהשתתפתי בפגישות או.איי., התקשרתי לחברי או.איי., קראתי, כתבתי ועשיתי את הצעדים, הפכתי לאדם בר-לימוד, והצבתי את עצמי במערך של נסיבות אשר אותת על הצורך שאין-להכחישו בכוח עליון חיצוני.

התחלתי לראות שהעובדה שפצחתי בדיאטה בכל יום שני, בכל ראש שנה ובכל יום הולדת, לא הצליחה ולעולם לא תצליח – אבל או.איי. יכול להצליח. כדי שאו.איי. יצליח, היה עליי לגלות נכונות להרפות, או להיכנע, ולעשות את שלושת הצעדים הראשונים.
כשלושה-עשר חודשים אחרי הפגישה הראשונה שלי, הכניעה קרתה לי בבוקר אחד ביולי. אני פשוט הרמתי ידיים. נמאס לי להרגיש חולה ועייפה. התקשרתי לחברה בתוכנית שהייתה בהימנעות, שאלתי אותה מה היא עושה, ואימצתי לי תוכנית אכילה. מאז אני בהימנעות לא מושלמת.

שיחת הטלפון ההיא התקיימה לפני יותר מעשרים שנה, ומה שהצליח אז עדיין מצליח כיום. אני אסירת-תודה לאו.איי. ומתפללת לכך שהכניעה, ההימנעות וחיים נפלאים יימשכו, יום אחד בכל פעם.