משפט יומי 13 בפברואר

"אלה הנוטים להלעיט את עצמם באוכל שמכער את גופם, מסרבים לאוכל שמספק ומרגיע את הנשמה האומללה שבתוכו."


–    אכלני-יתר אנונימיים, מהדורה שנייה, ע' 185

הייתי צריכה להיות בהלם פעמיים, כדי להשלים עם הרעיון, שהחולשה הרוחנית היא חלק מן המחלה שלי. בסופו של דבר, תמיד האמנתי בכוח עליון, שאותו כיניתי אלוהים, והלכתי לכנסייה כמעט בכל יום ראשון, כל חיי. לכן נפגעתי במקצת מן האמירה הזאת, ועוד יותר נפגעתי כאשר המאמנת הראשונה שלי הכריזה שברור שהאוכל הוא האלוהים שלי.

אבל כאשר ניצבתי לנוכח הדרכים הרבות שבהן נתתי לאוכל לשלוט בחיי, התחלתי להתפלל לסליחה. לא רק שהשתמשתי באוכל בתור ניחומים, עידוד או פיצוי, אלא כדי לקבל אנרגייה וכדי להירדם ביתר קלות. כיום, כתוצאה ממסעי בן אחת-עשרה השנים באו.איי., אני רואה את הכוח העליון שלי בתור אל אישי ואוהב מאוד, שידריך וינחה אותי אם רק אפתח את עצמי בפניו ואקשיב.

הוא עשה עבורי הרבה יותר מאשר האוכל היה מסוגל אי-פעם לעשות. אכן, הזיקה הרוחנית הזאת חיונית להימנעות שלי מאכילת-יתר כפייתית מדי יום ביומו.