הסטוריה של או איי

כך זה התחיל – גירסה מקוצרת של ההיסטוריה של או.אי עולם
לקראת יום הולדת או.אי עולם

"הספורים הטובים ביותר הם אלה המתחילים סתם כך באופן בלתי צפוי, וכך הוא הספור הזה".
כך מתחילה רוזאן, אחת המייסדות של או.אי, אכלנית כפייתית בת חזון, את ספרה " מעבר לחלומות הפרועים ביותר" המספר את ההיסטוריה של או. אי עולם.
השעה היתה עשר, בלילה קר של חודש נובמבר 1958 בלוס אנג'לס אשר בקליפורניה, מספרת רוזאן. באותו ערב היה שקט בבית, מרוין בעלה ושתי הבנות התנוקות ישנו, ומה עשתה רוזאן התענגה על צפייה בטלוויזיה וכמובן אכילה.
לפתע ראתה רוזאן בטלביזיה בתכנית ראיונות של פול קוטס, אדם החבר בקבוצה חדשה שנקראה מהמרים כפיתיים.  ככל שהדיון התקדם התגברה התענינותה של רוזאן, היא לא הבינה מדוע גבו מופנה למצלמה, אך התענינה בדבריו שכן לבעלה היה חבר , מהמר כפייתי והיא חשבה שזה יהיה נהדר אם היא תצליח לענין אותו בכך.
למחרת בבוקר התקשרה רוזאן למשרד של המהמרים האנונימיים כדי לברר היכן יש פגישה , והיא ובעלה הצליחו לשכנע את החבר ללכת אליה.
" לעולם לא אשכח את הערב הזה. מספרת רוזאן, היו שם באולם 25 גברים ומספר נשים, ישבתי בסוף האולם מכורבלת במעיל השחור הגדול שלי, ושמעתי אותם מספרים על חיים של שקר ורמאות, גניבות והסתרות ואילו עתה שוב אינם חיים כך.
ישבתי כמאובנת, אני בדיוק כמוהם , חשבתי אלא שבמקום להמר אני אוכלת אכילת יתר, ואז הלמה בי המחשבה שאני לא לבד."
באותו לילה למדה רוזאן כי היא איננה רעה או חוטאת אלא שיש לה מחלה  שלאחר מכן קראה לה אכילה כפייתית. כל זה הווה עבורה תגלית וביוצאה מהפגישה ההיא השתנו חייה לתמיד.
רוזאן היתה נואשת לדבר על כך עם אכלני יתר אחרים . היא ניסתה למצוא ארגוני דיאטה אך לא מצאה. שלושה שבועות היתה בדיאטה אך לבסוף חזרה למנהגיה הקודמים והמשיכה באכילת היתר עוד שנה.
בדצמבר 1959 מספרת רוזאן היא נסעה לשבוע חופשה לבילוי משפחתי וכשחזרה ונשקלה ראתה כי היא העלתה 4.5 ק"ג תוך שבוע וחצי. אף פעם היא לא היתה כה שמנה, והיא היתה רק בת 30 והרגישה חסרת אונים וכי עולמה חרב עליה. שנים של טיפול פסיכולוגי , דיאטות ורופאים לא הועילו.
מיואשת נזכרה רוזאן בקבוצת המהמרים הכפייתיים והחליטה שמאחר שאיננה מוצאת לעצמה קבוצה של אכלני יתר היא תחזור לפגישת המהמרים האנונימיים. רוזאן מצאה את הקבוצה , את האנשים ואת ההחלמה. שוב, הדברים שנאמרו שם דברו אליה אף כי זו לא היתה אותה כפייתיות.
בסוף הפגישה היא נגשה לג'ים רועדת כולה, ושאלה אם הוא חושב שהתכנית הזו תעבוד על אכלני יתר.
ג'ים הסביר כי אינו רואה סיבה מדוע לא, שכן הוא עצמו בא מאלכוהוליסטים אנונימיים.
"האם את מתכוונת להקים קבוצה מקומית או מספר קבוצות בעיר"? שאל ג'ים
"או לא", ענתה רוזאן  "אני יודעת כי ביום מן הימים הארגון שלי יהיה גדול כמו זה של  אי. אי או גדול יותר והוא יתפשט בכל רחבי העולם".
כפי שאנו יודעים החזון של רוזאן התגשם. לאו.אי  6500   קבוצות  ב – 65 מדינות בעולם , יש משרד שירות עולמי, חבר נאמנים  ו- 10 אזורים 8 מהם בארצות הברית קנדה ודרום אמריקה ושניים אחרים בשאר העולם.
כל אותו זמן עסקה רוזאן גם בחיפוש אנשים שיבואו לקבוצה שלה וגם בחיפוש שם מתאים לארגון. היא רצתה שם שיהיה דומה לאלכוהוליסטים אנונימיים או מהמרים אנונימיים, היא חשבתי על השם "שמנים אנונימיים" אבל זה לא נראה מתאים בעיקר לאור כך שכמרזים זה שוב לא יתאים ו. רוזאן שאלה את עצמה מה המשותף לכולם, "אכילת יתר", חשבה וכך נולד השם
אכלני יתר אנונימיים.
"ביום קר אחד בסוף חודש דצמבר, טיילתי עם בנותי,  מספרת רוזאן כשראיתי את שכנתי החדשה  ובעלת המשקל, יוצאת גם היא לטיול עם ילדיה, קראתי לה לחכות לי ניסיתי לעניין אותה בפגישה אך ללא הצלחה. אחרי זמן מה החלטתי, אומרת רוזאן, לנסות מזלי שוב, ואמרתי לה אני ממש חייבת למהר  וכששאלה מדוע עניתי לה כי  אני חייבת ללכת למועדון הבריאות להתחיל את הקבוצה שלי, אבל אני משוכנעת שזה לא יעניין אותך  איזו קבוצה? שאלה ג'ו, אני יודעת שאין לך בעיה כזו אבל אני אכלנית כפייתית וסובלת מכך מאד מה שם הקבוצה? שאלה ג'ו, נשמתי עמוקות ועניתי  אכלני יתר אנונימיים.
את יודעת מה, אמרה ג'ו, אני דווקא מעוניינת ואני חושבת שאנסה זאת אתך.
באותו רגע נולדה החברותא של אכלני יתר אנונימיים".
הפגישה הראשונה נערכה ב – 19  לינואר 1960 "היינו שלש חברות ודברנו על בעיות המשקל שלנו, וניסיונות הדיאטה שהיו לנו משך השנים. ההמשך לא היה קל. משך כ-10 חודשים התמדנו בפגישות, הלכנו לפגישות של המהמרים האנונימיים, למרות החששות שהיו לנו בקרנו בפגישות אי.אי "אלכוהוליסטים אנונימיים"  אשר התברר כי היו בעלות חשיבות מרובה הן לי והן לאו.אי.  שם למדנו על ההחלמה באמצעות עבודת 12 הצעדים.
נעזרנו הרבה בחברי אי.אי אשר באו לפגישות שלנו. הם אף ארגנו עבורנו סדנאות  ללימוד 12 הצעדים ו- 12 המסורות  היינו ועדיין אנו אסירי תודה על כך כי בלעדיהם לא היינו מגיעים לכאן".
"כבר לאחר מספר חודשים, ידעתי שעלינו לחפש פרסום. נזכרתי בתכנית בה שמעתי לראשונה על המהמרים הכפייתיים ופניתי אליהם אך הם אמרו כי כבר עשו מספר תכניות על הנושא של השמנה וכי עלי יהיה להמתין שנה.. לקראת חודש אוקטובר התחלתי להתייאש ואז הכל קרה בבת אחת.
זה היה ביום ששי בשעה עשר בלילה.כבר היינו במטות כשהטלפון צלצל. מצאתי את דרכי לטלפון בחשיכה. הלו, האם זו רוזאן, מדברים מהתכנית של פול קוטס, האם תוכלי להגיע אלינו ביום שלישי? הם רצו שכל 7 החברות תגענה כדי שיצלמו את כולן ולאחר מכן הוא יראיין את ברברה ואותי. התרגשתי מאד, ומיד התקשרתי לברברה. היא לא התלהבה מהרעיון ובעיקר לא מהזמנת יתר החברות שטרם ירדו במשקל. דברתי על לבה והצלחתי לשכנע אותה שהדבר יקדם אותנו. תכניתו של פול קוטס היתה באותה עת פופולרית מאד. ידעתי כבר על המסורת ה- 11 המחייבת אנונימיות אך ידעתי שאכילה כפייתית היא מחלה בעלת היבטים חיצוניים וכי אם נסתתר, נפסיד חלק גדול מהמטרה.
החלטתי כי נופיע בפנים גלויות אך זאת רק באותה פעם. הבטחתי לעצמי ולברברה שיותר לא נעשה זאת.
ביום ששי כאמור הוזמנו להופיע בתכנית וביום שני לאחר מכן שכרתי תיבת דואר 3372 כדי שנוכל למסור כתובת בתכנית. המעשה הזה היה בעל חשיבות עצומה בשבילי, הוא לווה בהתרגשות אך גם בחשש. מה שלא ידעתי עדיין באותה עת הוא שתיבת דואר זו תהיה  הכתובת הרשמית של או. אי. למשך 12 השנים הבאות.
באותו יום של 1 בנובמבר 1960 הגענו שבע החברות, כל או.אי באותה עת, לאולפן בברלי הילס, הושיבו אותנו בעיגול, המצלמה עברה על פנינו והתעכבה על פני כל אחת בתורה כשפול קוטס מציין בדרמטיות שאנחנו סובלות מאכילה כפייתית וכי לכל אחת מאיתנו יש סיפור משלה.
דברנו על המחלה של אכילה כפייתית, על הדיאטות הרבות שעשינו בעבר, על רגשות האשמה, חוסר האונים וחוסר האפשרות להפסיק את האכילה הכפייתית.
דברנו על החברותא של או.אי. אייך זה התחיל, פול קוטס העלה את השאלה של אפשרות של הימנעות  מוחלטת משתיית אלכוהול  או ממשחקי קלפים לעומת חוסר האפשרות של הפסקת אכילה.
באותו זמן המונח הימנעות לא היה ידוע באו.אי ולכן הסברתי שכל אחד יודע למעשה מה הוא יכול לאכול ומה לא. כשפול קוטס שאל למה יש לנו רק 7 חברות בתכנית הסברתי בכנות כי האוכל  משמש כקביים. הרבה נשים באו והלכו וקשה להן לוותר על הקביים הללו של האוכל.
"מה אתם עושים כדי לעודד אנשים הבאים אליכם"? שאל פול קוטס. אנחנו מציעים להם את כוחנו תקוותנו וניסיוננו, ענתה רוזאן זה כל מה שביכולתנו להציע. דברנו גם על העקרונות הרוחניים של התכנית, על הענווה, הקבלה ללא תנאי של האחר ובסופו של דבר כל אחד את עצמו, כאשר אתה מקבל את עצמך, אתה יכול להפסיק את אכילת היתר , דברנו על שיחות הטלפון שאנו מקיימות בין הפגישות ועל הירידה במשקל. דברנו על כך שאנו מחזיקים את עצמנו ואיננו מקבלים תרומות מבחוץ, הודענו כי אנו נקבל בברכה כל אחד המחפש פתרון לבעיה של אכילת יתר כפייתית ולבסוף כאשר פול קוטס שאל כיצד ניתן לפנות אלינו, הלב שלי דפק בחוזקה כאשר מסרתי את כתובת תיבת הדואר החדשה שלנו.
כשפול קוטס שאל מה קורה אם אנשים מחוץ לעיר הרוצים להקים קבוצות דומות, הבנתי לראשונה , מספרת רוזאן שהתכנית הזו אינה תכנית מקומית בלבד. לאחר סיום הראיון הסתבר שעומדים להקרין את התכנית במספר מקומות בארה"ב.
ידענו שהתכנית תשודר לקראת חג ההודיה, בנתיים הייתי בודקת את תיבת הדואר ובאחת הפעמים כשבוע לפני המועד המשוער להקרנת הראיון ראיתי מעטפה בתיבת הדואר. התפלאתי וכשפתחתי את תיבת הדואר נשרו ממנה 50  מכתבים. הסתבר כי התכנית כבר שודרה בסן פרנסיסקו ובסקרמנטו ולא ידענו על כך בכלל.
50 המכתבים הללו היו רק ההתחלה. לאחר שהתכנית שודרה בלוס אנג'לס זכינו לתגובות מדהימות.
למעשה קבלנו כ-500  מכתבים כתוצאה מהקרנת אותו ראיון עם פול קוטס".
הראיון בטלביזיה הווה קפיצת דרך לאו.אי. או אי גדלה  והתפתחה משך השנים, התכנית התגבשה והיום היא מאורגנת על ידי משרד שירות עולמי, 10 אזורים, קבוצות קישור רבות, קבוצות וחברים כולם עוסקים במטרה אחת לסייע לאלה הסובלים מאכילת יתר כפייתית.