קולות של החלמה - מקראה יומית
במשך שלוש שנים יצאה קריאה לכל החברים בחברותא של או.איי. ברחבי העולם, לקבץ ציטוטים מתוך ספרות או.איי. שסייעו להם בעבודת התוכנית, ולהעלות הרהורים לגבי האופן שאמירות אלה ממשיכות להוות לגביהם השראה בהחלמה שלהם.
למעלה משמונה מאות התבטאויות אישיות של ניסיון, כוח ותקווה התקבלו, ומתוכן נבחרו, על ידי עמיתים חברי או.איי., 366 שנכללות במקראה היומית הזאת. מקורותיהם של הציטוטים הם הספרות שאושרה על ידי חבר הנאמנים והוועידה העולמית כגון שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, להיום, הימנעות, כלים להחלמה ומעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו.
קולות ההחלמה הללו אינם מייצגים את או.איי. בכללותו; הם נכתבו על ידי חברי או.איי. ולמען חברי או.איי. בתור מתן שירות אוהב.
בכל יום בשנה תוכלו למצוא את המשפט היומי בעמוד הבית של האתר. במדור זה תוכלו לקרוא את כל המשפטים שכבר פורסמו.
כל המשפטים היומיים
"יהיו מצבים שבהם נעמוד בפני החלטה חשובה, ונרצה לדעת מה רצונו של הכוח העליון שלנו. ייתכן שמאמננו או חברינו באו.איי. יציעו שנתפלל בנוגע לכך, ונבקש מאלוהים שיגביר את רצוננו לנקוט בפעולה אם אנו אמורים לנקוט בה, או שיפחית את רצוננו לכך, אם איננו אמורים לנקוט בה."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 78
התפילה הפשוטה הזאת עזרה לי להחליט בהזדמנויות רבות, למן הצורך לבחור אוכל ועד לקבלת החלטות משנות-חיים. לפני או.איי. הייתי מורטת לי את השערות – ואת העצבים – בגלל צורך להחליט ולוּ גם בקשר לדבר הקל ביותר, מפני שחשבתי שעליי למצוא את האפשרות המושלמת שתביא לתוצאות שרציתי בהן. כול הדאגה והלחץ האלה סיפקו לי תירוץ מצוין לאכול אכילת-יתר, אבל מעולם לא עזרו לי לקבל החלטה נבונה.
אולם בצעד שלוש אני מוסרת את רצוני ואת חיי לידי אלוהים כפי שאני מבינה אותו, וזה כולל גם את ההחלטות שלי ואת תוצאותיהן. כיום, כשאני ניצבת מול הצורך להחליט, אני יכולה לעשות פסק-זמן כדי לברר מהו רצונו של הכוח העליון שלי בשבילי, ולסמוך על כך שהתשובה תבוא, אם אהיה פתוחה להקשיב.
"לגבי רבים מאיתנו, נכונותנו לשלם עבור עצמנו הינה סימן שאנו מחלימים ומתבגרים רגשית."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 132
למדתי לדעת שלמסורת השביעית יש משמעות מעבר לעובדה ששמים שני דולרים בסלסלה בעת הפגישה. שירות לקבוצה שלי, לקבוצת הקישור, לאזור ולאו.איי. בכלל אף הוא חלק מן המסורת השביעית.
כשאני מתלוננת על משהו שאו.איי. אינו עושה, כמו לסייע לחדשים, הרי שאני הופכת להיות חלק מן הפיתרון כאשר אני פותחת קבוצה לחדשים. כשאני נוטלת חלק בבריאות של הפגישות שלי, אני מקבלת על עצמי אחריות לחלק שלי בבריאות של או.איי. ככלל.
נטילת אחריות על עצמי היא אות רב-משמעות לגדילה רגשית ורוחנית. כמו כן, זוהי הזדמנות לתרגל אותם עקרונות רוחניים, מאחר שהזדמנויות לשירות מעלות חלק מפגמי האופי שלי, כגון פחד, רצון-עצמי משתולל, או התחסדות. אבל אין צורך להמתין עד שאהיה מושלמת כדי לעשות שירות. כשפגמי האופי האלה מתגלים, אני יכולה לעשות את צעדים ארבע עד תשע, ולפתוח את עצמי להחלמה רוחנית גדולה עוד יותר.
"כל פגם אופי שיש לנו היום, שירת אותנו בנקודה כלשהי בחיינו, ועלינו להכיר בעובדה זו."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 46
אחרי שנים של החלמה, לפעמים אני עדיין חוששת מפני אנשים, וכואב לי לומר להם למה אני זקוקה. קל לי יותר להישאר על הדרך להחלמה, כשאני מודה בכך שהיה זמן בחיי שבו חלק מן האנשים הקרובים אליי ביותר הפחידו אותי; הם נהנו לגלות למה אני זקוקה, רק כדי לוודא שלא אשיג זאת. מה שאני מכנה כיום פגם באופי, היה פעם פשוט כלי הישרדות. כשאני מלקה את עצמי על כך שהשתמשתי באחד מאותם כלים נושנים, זה חסר-טעם כמו בולמוס אכילה: אז יש לי שתי בעיות – גם הפגם וגם ההלקאה – במקום אחת.
כיום, כשאני מרגישה כורח להפעיל את הפגם הנושן, יש ביכולתי לזהות את הפגיעה הישנה, למסור אותה להשגחת אלוהים, ולאחר מכן לנהוג כאילו יש לי גם את המעלה המקבילה לפגם שלי. למשל, אם בעבר רציתי לרצות אנשים, כעת אני שואפת לרצות את הכוח העליון שלי.
"האינטואיציה אמורה להיות הקשר הישיר של אלוהים ללבנו ולמוחנו…"
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 18
כשאני חוזרת על הצעדים, הם אינם נראים לי תמיד אותו הדבר, בכל פעם שאני מתקדמת דרכם. ובכל זאת התוצאות הן אותן. הכוח העליון שלי מעניק לי הזדמנויות לראות את פעולת התוכנית בחיי באמצעות מצבים שונים, שרבים מהם אינם מחולקים לשחור-לבן כמו בעבר, ולא "לפי הספר".
לפרקים, באותו רגע או בהיזכרות לזמן לא-רב לאחור, אני נוכחת לדעת שנוכחותו של הכוח העליון שלי היא שאפשרה למצבים לקרות, או שגרמה להם.
אפשר היה לחשוב שאחרי עשר שנים באו.איי., אפסיק להתפלא לנוכח התמדתו של הכוח העליון שלי והיצירתיות שלו. אני מקווה שבעוד עשר שנים עדיין אהיה אחוזה יראת-כבוד ופליאה לנוכח האופן שבו הכוח העליון שלי פועל למעני, דרכי ובתוכי. אני מקווה להמשיך להאמין באותה תמימות כמעט ילדותית שהכוח העליון שלי עדיין איתי, לפרקים מבלי שאבקש זאת, אסכים לכך או אכיר בכך, כל עוד אני פתוחה לאינטואיציה שלי שאני עושה את הדבר הנכון.
"ברור, שאם ברצוננו להישאר בהימנעות ולמצוא שלווה, עלינו ללמוד דרכים טובות יותר להתמודד עם אנשים אחרים – דרכים שיביאו לנו שמחה במקום כאב."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 55
למידה של דרכים מוצלחות יותר ליצירת מגע עם אנשים, היא תהליך שנמשך כל החיים ומהווה אתגר. אולם אני למדתי באו.איי. דברים שסייעו לי בכך. הראשון בהם הוא קבלה. היו לי ציפיות שונות ומשונות לגבי היכולות וההתנהגות של אחרים. ציפיתי מאנשים להיות יעילים, מיומנים ויצרניים. ציפיתי שיתנהגו בהיגיון ושיעמדו בדיבורם. אלה הן הציפיות שלי מעצמי, והיה עליי להרפות מהן לגבי אחרים. אני עדיין מאוכזבת כאשר מישהו אינו מקיים התחייבות שלו, אבל אני כבר לא הורסת לעצמי את שלוות-הנפש בעקבות זאת.
כמו כן למדתי, שאין צורך שאוכיח את צדקתי. אני יכולה להסכים שלא להסכים בלי לדבר. אני מניחה לגאוותי, מאשרת דבר-מה שאמר אחר בכך שאני אומרת: "אולי אתה צודק," ויוצאת מן המצב בחן. ולבסוף, אני מחפשת את הטוב באנשים. לפעמים נדרש לשם כך מאמץ ניכר, אבל המאמץ כדאי. התמקדות בדברים הרעים מביאה כאב; השימחה באה כשמוצאים את הטוב. אני מעדיפה את השימחה!
