קולות של החלמה - מקראה יומית
במשך שלוש שנים יצאה קריאה לכל החברים בחברותא של או.איי. ברחבי העולם, לקבץ ציטוטים מתוך ספרות או.איי. שסייעו להם בעבודת התוכנית, ולהעלות הרהורים לגבי האופן שאמירות אלה ממשיכות להוות לגביהם השראה בהחלמה שלהם.
למעלה משמונה מאות התבטאויות אישיות של ניסיון, כוח ותקווה התקבלו, ומתוכן נבחרו, על ידי עמיתים חברי או.איי., 366 שנכללות במקראה היומית הזאת. מקורותיהם של הציטוטים הם הספרות שאושרה על ידי חבר הנאמנים והוועידה העולמית כגון שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, להיום, הימנעות, כלים להחלמה ומעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו.
קולות ההחלמה הללו אינם מייצגים את או.איי. בכללותו; הם נכתבו על ידי חברי או.איי. ולמען חברי או.איי. בתור מתן שירות אוהב.
בכל יום בשנה תוכלו למצוא את המשפט היומי בעמוד הבית של האתר. במדור זה תוכלו לקרוא את כל המשפטים שכבר פורסמו.
כל המשפטים היומיים
"רבים מאיתנו מתחילים את היום בתפילה ומדיטציה …"
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 74
פרק הזמן שבין השינה לערוּת, הוא הזמן שבו אני מעלה את המחשבות שבהן אתבשל כל היום. מחשבות אלה מופנות בקלות לשאלה: מי עשה לי עוול, ומדוע אני כל-כך אבודה כנגד התכסיסים הערמומיים שלו. על ידי כך שאני עושה את צעד אחת-עשרה ברגע שאני בהכרה, בכול יום, אני הופכת להיות חסרת-אונים, לא אבודה. כשאני מתעוררת, אני מבקש מן הכוח העליון שי: להרחיק את מחשבותיי מרחמים-עצמיים, מחוסר-כנות ומאגו-צנטריות.
כשאני מבקשת עזרה לגבי המניעים שלי, אני זוכה לצלילות שלווה בתהליך החשיבה שלי. הצלילות מעניקה לי אנרגיה שכלית נוספת לצורך פיתרון-בעיות. בזכותה אינני שוקעת ברפש של שיפוטיות כלפי אחרים, והיא מסייעת לי להאזין לרצונו של אלוהים. כיום, המצב הרוחני הבריא הזה מאפשר לי להגיב בשפיות ובאורח נורמלי לאוכל.
"הדרישה היחידה לחברות באו.איי. היא הרצון להפסיק לאכול באופן כפייתי."
- מסורת שלוש
אני שואבת מכך נחמה עצומה. יש לי את השאיפה, מפני שהגעתי לאותה פגישה ראשונה. המשכתי לבוא, כשהייתי בהימנעות וגם כשנפלתי, משום שאו.איי. הוא הדבר היחיד שהצליח לגביי. יש לי בעיה "בחיים", ושום דיאטה לא לימדה אותי מעולם כיצד להתמודד עם החיים. אוכל, אנשים או דברים חומריים עלולים תמיד לאכזב אותי. הדבר האמיתי היחיד שעליו יש ביכולתי לסמוך, הוא הכוח העליון שלי, שיעזור לי להתגבר על מה שהיום שלי עשוי לזַמֵן לי.
בימים מסוימים אני צריכה "לעשות כאילו". אני צריכה להתנהג כאילו יש לי שאיפה שלא לאכול בכפייתיות, ולפעול כאילו אני מאמינה שהכוח העליון שלי נמצא שם עבורי.
אם אני נוקטת פעולה זו, הכוח העליון שלי מטפל בצרכיי; האובססיה נעלמת, וההימנעות באה. לכן להיום, אני לא אכנע. אני פשוט אמשיך לנסות, והכוח העליון שלי יעזור לי בדבר. אני אהפוך לאדם מאושר הרבה יותר, אם חיי יהיו עטופים בחיבוקו האוהב של הכוח העליון שלי.
" תמיד נשמח לחלוק את סודנו: שנים-עשר הצעדים של אכלני-היתר האנונימיים, המעניקים לכל אחד ואחד מאיתנו את הכוח לחיות נכון ולהרגיש בריא, ליום אחד מדי יום ביומו."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 86
במשך השנים שכל אחד מאיתנו עבר או יעבור בהחלמה האישית שלו, אנו מפתחים רעיונות ותורות מסוימים אשר מסייעים לנו להתקדם במסע המופלא של הגילוי הגופני, הרגשי והרוחני. אחד מאלה שלי הוא האמונה בחמשת העיקרים של התוכנית: עבודה מעשית, תפילה, התמדה, סבלנות והתקדמות*. אם ברצוני להישאר בהחלמה בכל שלושת המישורים, עליי לעשות דברים אלה מדי יום ביומו. אני עושה את התוכנית כמיטב יכולתי; אין תועלת בחצאי דברים. חצאי דברים מניבים חצאי תוצאות, ואני כבר אינני מסתפקת בכך. אני מרחיבה את המודעות הרוחנית שלי באמצעות תפילה. אני מתפללת לאלוהים, כפי שאני מבינה אותו, לכך שאוכל לדעת מהו רצונו עבורי, ואני מתפללת שיהיו בי הנכונות והכוח לבצע את רצונו. מודעות רוחנית היא הרוח המפיחה בי חיים, ואני זקוקה להתמדה כדי לתמוך בחיים האלה. אני לומדת להיות סבלנית בכך שאני ממתינה לתוצאות מאמציי, מתוך ידיעה שבבוא הזמן יגיעו.
אתם תתפלאו ותהיו אסירי-תודה על ההתקדמות שלכם. רוחכם תנסוק לגבהים, ואתם תוכלו להוכיח את הכרת-תודתכם על ידי כך שתעבירו הלאה את סוד ההחלמה שלכם
שנים-עשר הצעדים – לאחרים.
* במקור: The five "p"s: practice, prayer, perseverance,patience,progress
"ייתכן שתפילותינו לעזרה לפני שהצטרפנו לחברותא של או.איי., לא נענו, פשוט מפני שלא היינו אמורים להתמודד עם מחלה זו בבדידות."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 12
כילדה, אני זוכרת שהתפללתי לאלוהים שלא האמנתי בו. התפללתי להיות רזה, ובו בזמן המשכתי לאכול כל מה שרציתי בכל פעם שרציתי. במשך השנים, ה"תפילות" שלי הפכו לעסקות: אם תעזור לי להפסיק לאכול בבולמוס, אני אעשה – או אפסיק לעשות – את זה או ההוא…
כשהתחלתי ללכת לפגישות או.איי.,
כשהייתי בת שלושים-וארבע, בשנת 1985, לא היה לי שום צורך באל שלא עזר לי (או כך חשבתי). למעשה, מחקתי את המילה אלוהים בכל העותק שלי של "הספר הגדול" של איי.איי. הרי באתי לאו.איי. כדי לרדת במשקל. לא היה לי מושג, שהחלמה גופנית זקוקה לליווי של הגדילה הרוחנית והרגשית.
ספר "שנים-עשר ושתים-עשרה" של או.איי. הסביר זאת בצורה שונה: לא הייתי אמורה להחלים לבדי. הייתי זקוקה לחברותא של או.איי., כוח גדול ממני, שיעזור לי. וכך, למעשה תפילותיי נענו. מאוחר יותר שמעתי אומרים שתפילותינו תמיד נענות באופן חיובי: אם בנוסח "כן, אבל לא עכשיו," או "יש לי רעיון טוב יותר בשבילך."
"הכוח העליון שלנו נותן לנו את הכוח, בתנאי שאנחנו נעשה את המעשים הדרושים."
- תכנון אכילה, ע' 5
במשך התקופה הקשה והקודרת, לפני שמצאתי את ההימנעות ואת הצעדים, הייתי שקועה בפחד, בדיכאון, בבדידות, בייאוש וברחמים-עצמיים. תמיד חיפשתי משהו ש"יתקן" אותי: מערכת-יחסים, עוד כסף, הדיאטה המושלמת, פסיכיאטר מוצלח יותר… יותר מכול רציתי שמישהו יטפל בי לנצח. נחשו מה? זה בדיוק מה שמצאתי בהחלמה – כוח עליון שמטפל בי ויטפל לנצח. שוב אינני מטילה ספק בכך שישנו כוח מעין זה. יש יותר מדי הוכחות לכך שמשהו מגיב אליי כשאני נכונה להשתנות. תפקידי היחיד הוא לעשות את העבודה המעשית ולתת אמון.
אני מאמינה שהחיפוש הזה אחר קשר אל כוח עליון הוא-הוא ה"חור" שאותו ניסיתי למלא באוכל. זה כאילו שוטטתי והתרחקתי מהבית לפני זמן רב, בגלל מחלת-שיכחה קשה כל-כך שאפילו לא ידעתי שהלכתי לאיבוד. אבל משהו קרא לי לשוב לנתיב של הבראה ותקווה. הוא קרא לי לאו.איי. הוא קרא לי הביתה.
