קולות של החלמה - מקראה יומית
במשך שלוש שנים יצאה קריאה לכל החברים בחברותא של או.איי. ברחבי העולם, לקבץ ציטוטים מתוך ספרות או.איי. שסייעו להם בעבודת התוכנית, ולהעלות הרהורים לגבי האופן שאמירות אלה ממשיכות להוות לגביהם השראה בהחלמה שלהם.
למעלה משמונה מאות התבטאויות אישיות של ניסיון, כוח ותקווה התקבלו, ומתוכן נבחרו, על ידי עמיתים חברי או.איי., 366 שנכללות במקראה היומית הזאת. מקורותיהם של הציטוטים הם הספרות שאושרה על ידי חבר הנאמנים והוועידה העולמית כגון שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, להיום, הימנעות, כלים להחלמה ומעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו.
קולות ההחלמה הללו אינם מייצגים את או.איי. בכללותו; הם נכתבו על ידי חברי או.איי. ולמען חברי או.איי. בתור מתן שירות אוהב.
בכל יום בשנה תוכלו למצוא את המשפט היומי בעמוד הבית של האתר. במדור זה תוכלו לקרוא את כל המשפטים שכבר פורסמו.
כל המשפטים היומיים
"איני צריך לפחוד מכישלון. לעומת זאת, אני זקוק דווקא לשלוות-הנפש שארגיש כשאנקוט פעולה שדחיתי שוב ושוב."
- להיום, ע' 168
מזה חודשים ניסיתי לחזור למסלול האוכל שלי. עליתי וירדתי ממנו לסירוגין, ואף פעם לא נשארתי מספיק זמן כדי להגיע ליעדי. ואז קראתי ב"התחלה חדשה" בדיוק מה שהייתי זקוקה לו, כדי לקבל עזרה. הקריאה הזאת סייעה לי להבין שפחד הוא מילה נרדפת לדחיינות.
כיצד אוכל לסלק מעליי את הפחד? מדיטציה עוזרת לי לזכור, שהתשובה לפחד היא באמונה. אלוהים הוא הקטר; אני הקרון. ושוב אני מבקשת בהכנעה את עזרתו ואת הדרכתו כדי לסלק את המחלה שלי מן המסילה, ולהחזיר את חיי אל הפסים. אני הולכת לפגישות. אני מטלפנת כדי לקבל עזרה. אני שומעת מה שאני צריכה לשמוע באמצעות החוכמה המשולבת באמונה שבתוכנית. אני מתחייבת לקיים את תוכנית האוכל שלי יום אחד בכל פעם. ושוב אני מתקדמת על המסילה ואני מכירה תודה, שמֵחָה ומסוגלת לעשייה הודות לאלוהים ולתוכנית.
פני ש"לאנו מתחילים לכפר על מעשינו, עלינו לוותר על כול הציפיות [שייתכן] שיש לנו…"
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 62
אני מודעת יותר ויותר ללקח שאני לומדת מכך שאני עושה את צעד תשע. בעבר הייתי מתאכזבת כשלא הייתי זוכה לתובנה חשובה, לתחושת הקלה, או לשינוי בחיי, אחרי שהשלמתי כפרה מסוימת בצעד תשע. כעת אני רואה שהנס של העשייה הוא לעתים קרובות בעל אופי אחר. לפעמים הוא ניצב ממש מולי, פועל יומיום בחיי. אני פשוט לא מזהה אותו, כי אני עסוקה מדי בהתבוננות בשמיים, בחיפוש אחר התגלות מסנוורת, או לפחות אחר זיקוקים.
"כשאנו מסיימים את הכפרה על מעשינו, אנו חשים קרובים יותר לכוח העליון שלנו מאשר אי-פעם בעבר."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 65
שרידים מעברי גורמים לי להתמקד באחרים. הדבר מסיח את דעתי מן הצד שלי, ומן החלק שלי בסיפור. כשאני מתמקדת כלפי חוץ, פירוש הדבר שאני עדיין מונעת על ידי אשמה, טינה או בושה. אף אחד מן הרגשות הללו אינו מאפשר לי להיות מרוכזת או לחיות את הרגע.
הם מסיחים את דעתי ממש כמו אכילת-היתר הכפייתית.
כשאני עושה את צעד תשע, אני מתעמתת פנים-אל-פנים עם הבעיות שיש לי במערכות-יחסים. אז יש באפשרותי לומר שעשיתי כול מה שביכולתי כדי לתקן כל עוולה שעשיתי בעבר, וכי שיניתי את התנהגותי כלפי אנשים בהווה. בכך אני מסלקת בהדרגה את כל הריסות הבושה, הטינה והאשמה. ואז יש לי מספיק מרחב כדי להכניס פנימה את קלילות המחשבה. הרוחניות היא תמצית הקלילות.
"החשיבה הטובה ביותר שלי הכניסה אותי לצרות. יכולתי 'לבנות' במחשבותיי חיים שיתאימו לי; הבעיה היחידה הייתה שזה לא עבד."
- להיום ע' 298
כדי להחלים, היה עליי להרפות מן החשיבה, ולעבור לאמונה. פירוש הדבר היה לוותר על הביטחון (הטענה, שחשיבה בשחור-לבן פועלת, כביכול) ועל צפייה מראש של דברים (כאילו אפשרי לדעת מה צופן העתיד).
פירוש הדבר היה, להיכנס לעולם השופע-סכנות של הבלתי-ידוע, לממלכת הרוחניות, ששם אין כל ערבויות למה שיקרה. מפחיד? אתם יכולים להאמין בזה. מתגמל? אני מאמין בזה.
"אם איני יודע לאן לפנות, אני מוסר את הבעיה שלי לאלוהים בצעדים שלוש ואחת-עשרה, ואני בטוח בהחלט שהתשובה בוא תבוא."
- להיום, ע' 25
זמן קצר אחרי שמצאתי את או.איי., אישה מקבוצת הבית שלי קמה ואמרה: "אתמול בערב צלצל הטלפון, וכשסיימתי את השיחה, כבר יצאתי מדעתי. כך שאמרתי תפילה, מסרתי את זה, והייתי חופשייה ליהנות משלוש השעות הבאות, עד ארוחת-הערב."
למחרת, כשנהגתי לעבודה, הבחנתי שאותה בעיה מסתובבת שוב ושוב בראשי. אמרתי: "אלוהים, קח ממני את הבעיה הזאת, ואל תחזיר לי אותה, אלא אם כן אצטרך לעשות משהו בקשר לזה."
היה לי קשה לתת אמון באלוהים, שהוא יחזיר לי את הבעיה אם וכאשר אצטרך לעשות משהו בקשר אליה, לכן אמרתי: "אלוהים, יש לי אמון בך."
אלוהים לקח את הבעיה, ואני הייתי חופשייה ליהנות מן הנסיעה. מאז עשיתי זאת פעמים רבות, ואינני סבורה שאלוהים החזיר לי רבות מאותן בעיות. הן כנראה נפתרו מעצמן. איזה שחרור!
