קולות של החלמה - מקראה יומית
במשך שלוש שנים יצאה קריאה לכל החברים בחברותא של או.איי. ברחבי העולם, לקבץ ציטוטים מתוך ספרות או.איי. שסייעו להם בעבודת התוכנית, ולהעלות הרהורים לגבי האופן שאמירות אלה ממשיכות להוות לגביהם השראה בהחלמה שלהם.
למעלה משמונה מאות התבטאויות אישיות של ניסיון, כוח ותקווה התקבלו, ומתוכן נבחרו, על ידי עמיתים חברי או.איי., 366 שנכללות במקראה היומית הזאת. מקורותיהם של הציטוטים הם הספרות שאושרה על ידי חבר הנאמנים והוועידה העולמית כגון שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, להיום, הימנעות, כלים להחלמה ומעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו.
קולות ההחלמה הללו אינם מייצגים את או.איי. בכללותו; הם נכתבו על ידי חברי או.איי. ולמען חברי או.איי. בתור מתן שירות אוהב.
בכל יום בשנה תוכלו למצוא את המשפט היומי בעמוד הבית של האתר. במדור זה תוכלו לקרוא את כל המשפטים שכבר פורסמו.
כל המשפטים היומיים
"השי היחיד הוא נתח מעצמך."
- ראלף וולדו אמרסון, בציטוט בלהיום, ע' 360
"בוועידה שהתקיימה לאחרונה צפיתי כיצד קיימו את צעד שנים-עשר בכל הודו. שלושת המאמנות שלי, שכולן נהנות מהימנעות ללא-נפילות, עודדו אנשים, והסבירו להם כיצד לעשות זאת. הם ידעו, שקרוב לוודאי לא ישמעו שום דבר חדש לעצמם. הם הגיעו לשם רק כדי להעביר את מסר ההחלמה למישהו שעדיין סובל.
הן מהוות מופת חי לבריאות טובה, לאנרגיה ולמשקל נורמלי. הן מהוות התגלמות של הבטחות שהתגשמו. פניהם זהרו מן ההימנעות ומן השמחה ששמחו בעצמם.
ואם לא די בכך, הרי שכאשר הגענו הביתה, השתתפנו כולנו בפגישה הרגילה שלנו. המנחה לאותו ערב ביקשה שנשתף את האחרים במה שחווינו בוועידה. באופן שכזה, כולם הצליחו להיות שם.
כאשר התחבקנו לפרידה, אחת מן המאמנות שלי צחקקה לעצמה. "אני חייבת למהר הביתה, למקרה שהמאומנת החדשה שלי מן הוועידה תתקשר." היא ממשיכה לתת ולתת ולתת.
אני הולכת בעקבות המאמנת שלי. אני בהימנעות, בריאה, ונהנית מחיי ומכל מי שכלול בהם. אני מוכנה לאמן. סופסוף יש
"אנו הולכים לפגישות, עושים מאמץ להביע את רגשותינו בגלוי, ו"משחקים אותה" כאילו הכוח להשתנות ולהימנע מאכילת-יתר כפייתית, כבר בידינו."
- להיום, ע' 8
תמיד הייתי אדם שרואה את "התמונה הגדולה" ומתכנן לעתיד. באותן פגישות ראשונות מועטות, לא הצלחתי להבין שההימנעות וההחלמה שלי, אינן מהוות מחויבות לחיים. בתחילת דרכי, כאשר ההחלמה שלי הייתה מעורערת, נתקלתי בקטע על כך שצריך לחיות ולפעול "כאילו" – כאילו אני בהימנעות, כאילו יש לי מערכת-יחסים איתנה עם אלוהים, כאילו יש לי מאמנת, וכאילו אני אומנם בהחלמה.
השינוי המנטלי הפשוט הזה עזר לי באופן בל-ישוער. עברתי מהתנהגות "כאילו" למצב שבו אני באמת בהימנעות, באמת יש לי מערכת-יחסים עם אלוהים, אני באמת חיה יום אחד בכל פעם, יש לי מאמנת (וכעת גם אני מאמנת), ואני בהחלמה. העובדה שלמדתי לחיות את הרגע הייתה ברכה. אני כבר לא צריכה להתעצבן לגבי מה שלא נעשה, או מה שכבר קרה. למדתי "פשוט להיות". אני מסוגלת להכיר בכך שלהיום אני בהימנעות ואני אסירת-תודה. שוב איני יושבת במושב הנהג. המחשבה הפשוטה הזאת לעולם לא הייתה עולה בי אלמלא או.איי.
"אלה שנוטים להלעיט את עצמם באוכל שמכער את גופם, מסרבים למזון שמספק ומרגיע את הנשמה האומללה שבפנים."
- אכלני-יתר אנונימיים, מהדורה שנייה, ע' 185
הפחד שלי מפני האוכל פחת מאז באתי לתוכנית. אני מסוגלת ללכת לאורכו של המעבר בחנות המכולת, שלצדיו נמצאים המאכלים הבולמוסיים שלי. אני כבר לא פוחדת ללכת למסיבה בגלל האוכל שיהיה שם. אני יודעת שאני מסוגלת להתרחק ממנו ולנוח בזרועות האל.
כבר אינני מרגישה שאני מוכרחה לאכול את מתת האוכל של מישהו אחר. מה השתנה? מסרתי את חיי ואת רצוני לידי אלוהים כפי שאני מבינה אותו. חיי מהווים שירות. אני כבר לא עושה דיאטה, אבל אני גם לא דוחסת לעצמי אוכל. אני פשוט בוחרת להימנע מן המאכלים הבולמוסיים שלי, ולעשות את שנים-עשר הצעדים. ההבטחות מתגשמות עבורי. אלוהים שומר שלא אפגע.
"הצעד השנים-עשר מזמין אותנו להמשיך במסע, ליום אחד מדי יום ביומו, במשך כול חיינו. עלינו להמשיך להתקדם בהחלמה, ולפתח את המודעות הרוחנית שלנו, אם ברצוננו להמשיך לחיות חיים מלאים ולהישאר ערניים מבחינה רוחנית."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, עמוד 82
ישנו פחד אחד, שאני מקווה שהכוח העליון שלי לא יפטור אותי ממנו לעולם: הפחד מפני השאננות. מספר פעמים באתי לתוכנית הזאת כשאני שופעת כאב וייאוש. ולאחר מכן יצאתי כשאני זחוחת-דעת, משוכנעת שהנה, נרפאתי. שני דברים הובילו אותי לנפילות שלי: הסירוב להיכנע בצעד אחד, ושאננות.
כיום אני משוכנעת שאני חסרת-אונים לגבי האוכל, ואם אני מאפשרת לשאננות לחדור לתוכנית שלי, חיי יהפכו להיות בלתי-ניתנים-לשליטה. כאשר אינני מקדישה את הזמן הנחוץ לקרוא את הספרות, לערוך שיחות טלפון, לעשות שירות, או לדבר עם הכוח העליון שלי, אני מפסיקה להתקדם בהחלמה שלי. ואז מחלתי מנצחת בקרב, ומחלתי אינה זקוקה לקרבות רבים כדי להכריז על נצחון כולל. שאננות היא הבט רב-עוצמה, מפחיד, של המחלה שלי. מדי יום עליי לזכור, שהמסע הזה שאני עושה, מלא תיקווה וחיים. אם אשאר בנתיב של הכוח העליון שלי, הוא יוביל אותי קדימה.
"ההחלמה הינה מסע, ותוכנית שנים-עשר הצעדים הינה הדרך בה אנו נוסעים יחדיו באו.איי."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 106
התחלתי להבין, שהמחויבות שלי להחלמה באו.איי. היא מחויבות ללכת בדרך מסוימת, מחויבות לעשות את המסע. על מנת לצאת למסע הזה, לא היה לי צורך לדמיין לעצמי את קץ המסע. הייתי רק צריכה לדעת, שהמקום שבו הייתי, הפך להיות בלתי-נסבל. למעשה, הצעדים לקחו אותי למקום שאותו לא הייתי מסוגלת לדמיין לפני שהתחלתי בתוכנית.
כשאני מביטה לאחור, אני מתמלאת הכרת-תודה. כשאני מביטה לפנים, אני רואה רק ערפילים ואינני יכולה להבחין לאן הדרך מובילה. הדרך הזאת מובילה למשהו הנשגב מבינתי. אולם אינני חוששת מפני מה שהערפילים מסתירים. מתוך ניסיון למדתי, שהדבר השמח ביותר בחיי הוא המחויבות שלי למסע ההחלמה של או.איי.
