" היא מצאה עצמה "
.
. . היא מצאה את עצמה
שמעתי על או.איי. ב1961-. אך זה סבלתי מתמוטטות עצבים. ירדתי קצת במשקל במשך הזמן שבו סבלתי מדיכאון, אך התחלתי לעלות בחזרה כאשר תאבוני שב אליי, ואכלתי כל מה שלא זז.
בשנה הקודמת שכבתי במיטה שלושה חודשים, כשהייתי עלולה לאבד את הילד השני שלי. אחר-כך מת אבי, סבתי מתה, ואני ילדתי. באותה שנה לא הזלתי אף דמעה. הפסיכיאטר שלי אמר שבתוכי משתוללת מלחמה, עד שהסכר נפרץ לבסוף. התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק. בכיתי יומם ולילה במשך ארבעה שבועות. הייתי במצב גרוע כל-כך, שבעלי נאלץ לשכור אחות שתטפל בשתי בנותיי – האחת תינוקת והשנייה פעוטה בת שנתיים. לא יכולתי אפילו להחזיק את בקבוקה של התינוקת. אבל לכם תמיד אמרתי שאני בסדר! יכולתי לפתור את בעיותיכם, לתת לכם עצה טובה, אבל אף פעם לא הצלחתי ליישם זאת לגבי עצמי.
לא באתי לאו.איי. מיד אחרי ששמעתי על הארגון. הפגישה היחידה בלוס-אנג'לס הייתה בערב, ואני פחדתי לנהוג בלילה, כך שנשארתי בבית. ערב אחד התקשרה אליי מזכירת הקבוצה, ושאלה האם אוכל לאסוף חברה אחרת שלא הייתה לה מכונית, ולהביא אותה לפגישה. כך שאכלנית-יתר כפייתית אחרת הביאה אותי לפגישה שלי.
הדברים ששמעתי באותה פגישה שינו את חיי. האנשים התחלקו לגבי זלילות בסתר, אכילה במכונית, השימוש באוכל כדי להדחיק את הרגשות. אני הייתי עושה אותם דברים. זו הפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שאני לא מופרעת. כבר לא הייתי לבד.
שישה חודשים אחרי שהצטרפתי לאו.איי., בספטמבר 1961, עברנו לגור בעמק סאן פרנאנדו. בעמק היו שתי פגישות באותה עת. אני עבדתי את התוכנית לסירוגין במשך זמן רב. אחרי שנתיים וחצי, אף על פי שירדתי קצת במשקל, עשיתי באו.איי. מה שעשיתי קודם לכן מחוץ לאו.איי.: הייתי בהימנעות מיום שני עד שישי, וחגגתי בסופי-שבוע. נמאס לי מזה. ואז פגשתי את המאמנת הראשונה שלי.
היא הייתה אלכוהוליסטית בהחלמה, וסברה שמצאה גם את התשובה לדיבוק האכילה. היא רצתה שאעבוד על פי תוכנית מסוימת – בלי סוכר או פחמימות, בזמן שעבדתי על שנים-עשר הצעדים. אמרתי שאני מוכנה לכך.
הלכנו למלון ישן במרכז אל-איי להקשיב לאדם אחד שדיבר על עבודת שנים-עשר הצעדים. הקשבתי בדריכות. זו הפעם הראשונה בחיי, הייתי נחושה בדעתי להשלים משימה כלשהי. מרבית חיי הייתי טובה בהתחלות, אבל לא הצלחתי לסיים שום דבר. כל עבודות הסריגה והאריגה שלא סיימתי היו עדות לכך שרציתי להמעיט ככל האפשר בעבודה בחיים, ולהשיג תוצאות טובות. הפילוסופיה הזאת לא פעלה עד לאותו זמן. ואז נזכרתי בקטע מתוך פרק 5 של ה"ספר הגדול": "לעתים נדירות בלבד ראינו אדם נכשל, אם פעל ביסודיות על פי דרכנו." מעולם לא עשיתי שום דבר ביסודיות בחיי, אבל באפריל 1964 החלטתי לעשות בדיוק את זה – להקדיש את כל-כולי להצלת חיי.
פתחתי במרץ בקריאה ובלמידה את הצעדים. עשיתי את צעד שתיים, אף על פי שלא חשבתי שאני בלתי-שפויה, אבל המאמנת שלי הזכירה לי, שההגדרה לאי-שפיות היא "לעשות אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות בכל פעם לתוצאות שונות." אני בהחלט עשיתי זאת עם הדיאטות ועם כישלונות אחרים בחיי. כך שביצעתי את צעד שתיים מתוך אמונה, ובעקבותיו את צעד שלוש. לא היה לי שום מושג של כוח עליון, אבל השתמשתי במאמנת שלי ובקבוצה בתור שכזה.
המאמנת שלי הזכירה לי, שהחלטה איננה החלטה, אלא אם כן בעקבותיה באה פעולה מיידית. היא סיפרה לי על שלוש הציפורים שישבו על התייל. שתיים מהן החליטו לעוף משם. כמה ציפורים נשארו על התייל?" שאלה. "שלוש," השיבה, "כי הן רק החליטו לעוף משם." וכך כתבתי את הצעד הרביעי שלי בהיסוס. שלושה חודשים נדרשו לי לשם כך, ואני מילאתי מחברת גדולה, מאלה עם הספירלה.
כשהגיע הזמן למסור אותה, בחרתי במישהו שאותו לעולם לא אראה – אלכוהוליסט בהחלמה באיי.איי. הוא לא הופתע ולא שפט אותי, אלא רק אמר לי שהוא בסך הכול "האוזניים של האל." כששאל אותי האם אני מוכנה לחלוטין שפגמי האופי שלי יסולקו, אמרתי: "כן. קח את כולם." סיימתי כבר את צעד שש. שנינו כרענו ברך ודקלמנו את ה"התפילה של צעד שבע" המופיעה בעמוד 76 ב"ספר הגדול," ולהפתעתי, שניים מן הפגמים הגדולים ביותר שלי סולקו מיד: דיבוק האכילה שלי, והגניבה מחנויות.
נהגתי לגנוב בכל יום מחיי כמעט. בדרך כלל לקחתי דברים קטנים, אבל לפעמים גם חפצים גדולים. בכל יום התעוררתי ואמרתי: "היום אני מתחילה דיאטה, ואני לא אגנוב." אבל לפני רדת החשיכה, כבר הפרתי אחד מן הנדרים או את שניהם. איזו הקלה, איזה פלא, להיות חופשייה מן הפגמים הללו! לא אכלתי בכפייתיות ולא גנבתי, מאז אפריל 1964. צעדים שמונה ותשע היו מפחידים ביותר עבורי, מאחר שהיה עליי לכפר על הרבה דברים. המאמנת שלי הזכירה לי, שאני מוכנה לעשות כל דבר על מנת להחלים. פחדתי, אבל הייתי מוכנה נפשית. בחרתי בחנות כולבו גדולה כדי לבצע את בקשת המחילה הראשונה שלי. לא הכרתי אף אחד שעשה משהו מעין זה, אבל הייתי נחושה בדעתי להחלים. התקשרתי לחנות, קבעתי פגישה עם המנהל, נישקתי לבעלי לפרידה, ואמרתי לו שהוא עלול לקבל שיחת טלפון בה יתבקש להפקיד ערבות בשבילי. לא ידעתי האם מכניסים אנשים למעצר במקרה שהם מודים בגניבה מחנות וחוזרים לזירת הפשע. אמרתי למנהל החנות שאני בתוכנית של שנים-עשר הצעדים, ושזהו חלק מן ההחלמה שלי. ההמחאה שלי הייתה מוכנה אצלי ביד, אבל הוא לא רצה לקחת אותה.
אני הייתי האדם הראשון שאי-פעם החזיר להם כסף. היו קיבלו קודם לכן המחאות בדואר בעילום-שם וסחורה הושארה ליד הפתח לפני שהחנות נפתחה, אבל מעולם לא הגיע אליהם אדם ממשי, חי, עם המחאה ביד. התעקשתי על כך שהם ייקחו את ההמחאה. הם בירכו אותי, ועשו לי סבב היכרויות במשרדי החברה, כאילו הייתי איזו אישיות מפורסמת. כשיצאתי משם, הרגשתי כאילו גבהתי בראש. זו הפעם הראשונה בחיי שמצא חן בעיניי להיות אני. ואז המשכתי עד שהשלמתי את כל מעשי הכפרה האישיים והכספיים שלי.
כעת אני סבורה שהצעדים מארבע עד תשע נועדו לסלק את כל הדברים שמונעים ממני לחוות את "הזוהר הרוחני". כשסולקו המכשולים הללו, נוכחתי לדעת שלא הייתי אדם רע, אלא רק אדם שטעה.
אני מבצעת את הצעדים עשר, אחת-עשרה ושתים-עשרה מדי יום ביומו. אני מבצעת כעת את הצעד העשירי בכל לילה לפני לכתי לישון, ועושה את צעד אחת-עשרה בבוקר. מדי בוקר אני גם מתפללת את התפילות של הצעד השלישי והשביעי. אני זקוקה לפנות את עצמי מן הדרך, ולאפשר לכוח העליון שלי להנחות את יומי.
צעד שתים-עשרה מיפה את כוחי להעניק לעולם מדי יום ביומו חלק, ולו קטן בלבד, ממה שקיבלתי בזכות התוכנית הזאת. כאשר כתבתי לאחרונה צעד ארבע פעם נוספת, היו שתי שאלות בסוף חשבון-הנפש. "אילו היית מתה היום, מה לדעתך היה נכתב על המצבה שלך?" וגם "מה הייתי רוצה שייכתב על המצבה שלך?" חשבתי זמן רב וכתבתי תשובה למספר אחת: "אישה, אם ובת אוהבת." ולמספר שתיים: "הייתה לה משמעות בחייהם של אנשים אחרים."
התוכנית הזו העניקה לי שמחה, תקווה, הבנה ועזרה שאכלן כפייתי אחד יכול לתת לרעהו. לפני התוכנית הזאת, לא רק שלא ידעתי מי אני ומהי תכלית חיי, אלא שלא רציתי להיות אני. רציתי להיות מישהו אחר. לא אהבתי איך נראיתי, את גופי, את התבונה שלי ולא שום חלק אחר ממני. רציתי מה שהיה לך – השער שלך, העיניים והאישיות. כיום אני יכולה לומר בכנות, שאני אוהבת את עצמי. גיליתי את עצמי. פעם הייתי אבודה לעצמי ולחיי.
אני אסירת-תודה על כך שאני אכלנית-יתר כפייתית, משום שאלמלא התסמין הזה, לעולם לא הייתי בוחרת בדרך זו כדי לגלות מי אני. השתמשתי במזון כדי להסתתר מפני עצמי. פחדתי מפני מה שאמצא, אם אחפש. מה שמצאתי הפתיע אותי. מצאתי אישה מופלאה באמת, כזו שאני גאה בה!
