מנקודת הראות של גברים – בלי תירוצים
(מתוך לייפליין – נובמבר 2009)
כשהצטרפתי לאו.איי. ב-1988, החברותא הייתה מורכבת כמעט אך ורק מנשים. שני הגברים חברי או.איי. באזור מגוריי, היו גייז. למזלי, אחד מהם הסכים להיות המאמן שלי, ומאז הוא איתי כל השנים, מלבד פעמיים בהן שהה בחו"ל. הוא מאמן מצוין, כך שהחלק הזה בתוכנית שלי פועל היטב. לעומת זאת, אין לי הרבה הזדמנויות לאמן גברים, כי הם פשוט לא באים לתוכנית. אני לא מבין למה; באו.איי. אין שום דבר שהופך את התוכנית לתוכנית ייחודית לנשים.
למרות הבידוד שאני חש באו.איי., התקדמתי יפה. הורדתי 23 ק"ג ב-22 השנים שאני בחברותא. אני שומר על הירידה הזו. עבדתי בצעדים (חלק מהם יותר מפעם אחת), ואני עובד על הצדדים הרוחני והרגשי של התוכנית. הקריאה שלי בסדר, במיוחד לייפליין ולהיום, שמהווים מקורות השראה טובים. אני עושה שירות בתור הגזבר של קבוצת הבית שלי, וזה עוזר לי בתוכנית. כמו כן, אני כותב ביומני מדי יום.
אני מתקשר למאמן שלי מדי יום, אבל אני לא מתקשר לנשים בתוכנית, כי אני רואה בכך התנהלות לא-בריאה. נשים פנויות עלולות לחשוב שאני "מתחיל" איתן, ואני רוצה שאו.איי. תהווה עבורן סביבה נוחה. כמו כן, לא מתאים לגבר פנוי להתקשר לנשים נשואות. זה אחד מהחלקים הקשים ביותר בתוכנית עבור גברים.
יש לי תוכנית אכילה מוגדרת היטב, שאותה אני כותב בכל בוקר. הדבר עוזר לי להתחיל את יום במחשבה צלולה לגבי אוכל. סוכר לבן סולק מתוכנית האכילה שלי, ואני מנסה להימנע מחטיפים. בשנה שעברה גיליתי שמוצרי חלב הם מאכלי בולמוס עבורי, אז הוצאתי אותם מתוכנית האוכל שלי. לפני אירוע כמו מסיבה או ארוחת מזנון, אני אוכל בבית, כי אני לא מסוגל להכיל את העובדה שזה לא מסודר. זה מה שפועל עבורי.
אני לא מבין למה יש רק גברים מעטים באו.איי., אבל אני לא יכול להשתמש בכך כתירוץ שימנע ממני לעבוד בתוכנית שלי. אני לא מרגיש באו.איי. שום אפליה כלפי גברים, מלבד פגישה לנשים המתקיימת באזור שלי. למרות זאת, וידאתי שאני רשאי להשתתף בפגישה זו, אלא שהיא נועדה לדון בסוגיות המטרידות נשים. בשורה התחתונה, לגברים ולנשים יש אותן בעיות בנוגע להתמודדות עם המחלה של אכילת יתר כפייתית. אני מתכוון להישאר באו.איי. למשך שארית חיי.
ג"י, מאונט איירי, מרילאנד, ארה"ב
צפייה בכל המאמרים וסיפורים »