" הימנעות לא שלומות "
. הימנעות, לא שלמוּת
"אני יודע. אני באמת יודע איך זה. ויש לזה פיתרון." אלה המילים שהובילו אותי אל מחוץ להכחשה שהייתה תוצאה של חוסר-התקווה, והביאו אותי אל דרך ההחלמה שלי. שמו היה ביל. הוא היה גבר, כמוני. הוא היה בגיל-העמידה, כמוני. הוא היה משכיל מאוד, כמוני. והוא הרעיב את עצמו, כמוני. כשהוא אמר, שהוא מצא מוצא מן הבעיה שלו, הייתה לי תקווה שקיימת דרך לצאת מן הגיהינום שבתוכו הייתי לכוד.
בשלב ההוא בחיי, מזון ומחשבות על מזון שלטו בי. השליטה במזון הייתה הדבר החשוב ביותר שעשיתי. שום דבר, באופן מוחלט, לא יכול לעמוד בדרך לשליטה המוחלטת שלי במזון. לא אישתי, לא הילדים שלי. לא העבודה שלי. כלום. הפסקתי ללכת למסעדות, והתחלתי אפילו לסרב לשבת לשולחן, אם היו מוגשים מאכלים "מגעילים" מסוימים. כזוג, לא היו לנו חיים חברתיים (אף פעם אי-אפשר לדעת מתיי עלולים להופיע מאכלים), וכמשפחה לא ערכנו פיקניקים, לא סעדנו בחוץ, לא הלכנו למפגשים משפחתיים. ההימנעות שלי מכל מגע עם אוכל הייתה הכלל האבסולוטי עבורי. הדבר היחיד שהתקרב לבילוי חברתי עם משפחתי, היה כשהייתי לוקח את בגדי הריצה שלי לפיקניק של הכנסייה. אחרי שהראיתי את עצמי למשך זמן מזערי, הייתי מחליף בגדים ורץ הביתה בתור האימון היומי שלי. הייתי אחוז-אימה, שמא עצם ההימצאות שלי בסביבת מזון תגרום לי לעודף-משקל.
האם חשבתי שיש לי בעיה? כן, חשבתי שככל הנראה אני אכלן-יתר כפייתי, שלא מסוגל לשלוט באכילתו. במשקל הנמוך ביותר שהייתי בו, אנשים אמרו לי שייתכן שאני אנורקסי. צחקתי להם בפנים. חשבתי שאני שמן. חשבתי שאני דוחה. לא הייתי נקבה; לא הייתי בן-עשרה. חשבתי שאנורקסים רזים מפני שהם שוכחים לאכול; אני חשבתי על אוכל בכל רגע שהייתי ער. ייחלתי להיות "אנורקסי".
באותה עת, ידעתי שהייתי "שמן" כל חיי. אמי הייתה "שמנה", ומכיוון שכך, גם אני הייתי חייב להיות כזה. למדתי שאוכל זה דבר מלוכלך, וככל שמתעסקים איתו פחות או אוכלים ממנו פחות, כך אתה נעשה טהור יותר. בעוד שידעתי והאמנתי בדברים אלה, לא פעלתי על פיהם אלא כשהגעתי לגיל שלושים-ואחת. באותה שנה התאבדה אחותי הצעירה ממני. האמנתי שהפגמים והחסרונות שלי, הם שמנעו ממני להיות מסוגל להציל אותה. קמתי ממיטתי בראש השנה 1980, ונדרתי לרדת במשקל ולעשות פעילות גופנית עד שמה שאראה במראה ימצא חן בעיניי. כמעט מתי, אבל אף פעם אחת לא אהבתי את מי שראיתי שם. "תרד עוד ארבעה, חמישה קילו, ואז תיראה בסדר," הייתי אומר לעצמי.
ואז, יום אחד, התקשרה אישתי אלי לעבודה, ואמרה שהיא עוזבת אותי. "אני לא יכולה לעצור אותך מלהרעיב את עצמך, ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שבוקר אחד אתעורר ואמצא אותך קר, מת, לידי." הייתי המום. אני רזיתי, השתפרתי, נעשיתי טהור יותר. היא הייתה אמורה לאהוב אותי יותר ככה. הבטחתי להפסיק את ההרעבה העצמית, וזה שכנע אותה להישאר.
האם המשבר הרגעי הזה הוביל אותי לאו.איי. ולהחלמה? לא. הסקתי רק שלה יש בעיה, אבל שחשוב לי מספיק שהיא תישאר, ושאני אכריח את עצמי לאכול יותר, אם זה מה שדרוש לשם כך. משקלי עלה במקצת, ואני שנאת את עצמי וחשתי כלפיה טינה עוד יותר רבה.
ארבע שנים ארוכות חלפו במצב זה של חוסר-החלטיות. היות שלא הייתי מסוגל להשתמש במזון באופן שרציתי נואשות, השתמשתי יותר ויותר באלכוהול על מנת להקהות את התיעוב-העצמי שחשתי. אובדן השליטה שלי לגבי אלכוהול הוביל אותי למרכז גמילה, אולם אישתי חששה שאני אתפכח ואז אחזור להרעיב את עצמי. אני, מצדי, יצאתי אל המרכז כשבגדי הריצה שלי ארוזים, ובלבי הכוונה ללמד את גופי את לֶקח הטוהר באמצעות פעילות גופנית והרעבה.
שם פגשתי את ביל; לא הייתי לבד. באמצעותו חוויתי את האהבה ללא-תנאי, שהיא חלק מהבאת הבשורה לאלה שעדיין סובלים. ככל שאדגיש את הדבר זה לא יספיק. לא הידיעה הביאה אותי לאו.איי.; הייתה זו ההזדהות. ידעתי על שנים-עשר הצעדים; אישתי הייתי באו.איי. במשך שנים. היה בידי כל הידע הנחוץ על מנת להחלים עד סוף חיי. אבל האכפתיות של ביל היא שהעניקה לי את האמונה שלי בכך שהצעדים הם הפיתרון עבורי.
עודדו אותי להפוך את או.איי. לחלק מחיי, ולבצע את ההצעות שלהם, וכך התחלתי בתחושה ברורה, אינטואיטיבית לגבי מהות ההימנעות עבורי. נאמר לי לאמץ את המסורת השלישית, בכך שאודה בהיותי חבר או.איי. אם מישהו ישאל אותי על כך. ביל היה במרחק 650 ק"מ, ותוך חודשים אחדים איבדתי את כל הפשטות והבהירות שאיתם התחלתי את הדרך. ההימנעות שלי לא הייתה טובה דיה או טהורה דיה על מנת להרשים מישהו באו.איי., ואני פחדתי מדחייה עד כדי כך שלא העזתי להיות כן לגבי האנורקסיה שלי בפגישות. שישה חודשים אחרי שהתחלתי, הייתי אבוד, מבולבל, וחזרתי לשלוט באכילה. שלטתי בה ברמה מתונה יותר, אבל הדיבוק הישן חזר אליי.
מצאתי את עצמי שוב בחברת ביל בעת תוכנית "שבוע המשפחה", וחלקתי את תחושת האובדן והבלבול שלי איתו. "מה השתבש? ככל שעבדתי קשה יותר על ההימנעות שלי, כך נעשיתי יותר אובססיבי." תשובתו? "אולי ההימנעות שאתה רוצה, היא לא ההימנעות הנכונה עבורך. מכיוון שאני מכיר אותך, אני מציע לך ככה…" שלא יהיה לכם ספק שלא רציתי את ההימנעות שהוא הציע לי; לא היה בה שום טוהר ולא הקרבה כואבת. אבל ניסיתי אותה, גם כדי להראות לו שזה לא יפעל, כמו כל דבר אחר. זה היה לפני עשר שנים, ומאז זה פועל מצוין.
למדתי הרבה דברים מן ההתנסות הזאת בהימנעות. ראשית, בתור חדש באו.איי. ביקשתי הדרכה מאדם חולה מאוד – אני – בקשר להימנעות שלי. מאמן שאיתו חלקתי את צעד חמש, היה בעל תובנה ברורה הרבה יותר ממני לגבי מחלתי. שנית, תמיד אפשר לסמוך על עוצמתה של המחלה. גם אם ההימנעות שלי היא ייחודית לגביי, לא הייתי חופשי לבחור מה שרציתי שהיא תהיה. אם אני בוחר בהימנעות שמאפשרת לי "להאכיל את הדרקון," הרי שה"דרקון" יתחזק. כך שהיום, כשאני תוהה: "האם ההימנעות שלי היא הנכונה?" אני יכול להזכיר לעצמי שלי אין מספיק עוצמה כדי לשטות בכפייתיות שלי. אני חופשי בעיקרון מדיבוק האכילה, מן הצורך לשלוט באכילה שלי, ואני שומר על אותו משקל בריא למעלה מעשר שנים. זה פועל. לעולם אכיר תודה על כך שביל עודד אותי, ועל כך שהייתה בי מספיק נכונות לנסות.
ההימנעות הזו לא השתנתה למן ההתחלה, משום שלא נרפאתי מן המחלה שלי. ההימנעות שלי קשורה קשר אמיץ לצעד הראשון שלי, ולעובדה שאני מסרב להשתתף באותה התעללות בעצמי אשר כמעט הרגה אותי. מדי פעם התפתיתי להרחיב את ההימנעות שלי כך שתכלול דברים הקשורים להשגת איזון מוחלט ושלמות בהרגלי האכילה שלי, מערכות-היחסים שלי ועבודתי. כן, אני רוצה באיזון הזה בחיי, אבל החשיבה הישנה שלי בשחור-לבן הביאה אותי לחשוב, ששינוי בתוכנית האוכל שלי, היא הדרך שבה אעשה את כל השינויים בחיי. כעת יש לי כלים רבים, וכך, היום, אני מבקש מהאל לעזור בכל אחד מהדברים שאני רוצה בחיי. אבל אני לא נוגע בהימנעות שלי.
ביל עודד אותי גם להתבטא בכנות ולהמשיך להיות כן לגבי האנורקסיה שלי בפגישות. "תגלה מה הם באמת יעשו," אמר. "אתה בעצם שפטת אותם אצלך בראש, בכך שלא היית כן איתם. למה שלא תיתן להם סיכוי לדבר בעד עצמם?" חזרתי לשם וזיהיתי את עצמי כאנורקסי, ללא כחל-ושרק, ולא קרה שום דבר. אני חושב שהם כבר ידעו זאת, איכשהו. האחים והאחיות שלי באו.איי. ואני, גילינו בהחלמה עושר של הזדהות, אשר כולנו הפקנו ממנו תועלת.
לפני שנים אחדות, למשל, הנחינו, שניים מידידיי ואני, פאנל מרגש בזמן ועידה אזורית, שהיה קרוי "אותה המחלה, תסמינים שונים." הייתה זו חוויה רבת-עוצמה של האחדוּת, שהתחלנו להרגיש בתור אכלנים כפייתיים. את תחושת הקשר הזו שימרתי במשך השנים באמצעות מתן-שירות. "אל תשתתף בפגישות ותו-לא, תצטרף לאו.איי." היה ביל אומר לי. וכך עשיתי. הפכתי לחלק מאו.איי. משום שהכנתי את הקפה, ולאחר מכן הפכתי להיות מזכיר קבוצה, ולאחר מכן גזבר, ואחר-כך הכנתי את הוועידה וכן הלאה. אני שייך לאו.איי., וכעת אני יודע עובדה זו עמוק בלבי, בגלל האהבה וההתקבלות שבהם התנסיתי כאן.
ביחסיי עם משפחתי, חבריי ועמיתיי לעבודה, הדברים השתפרו לאין-ערוך. אולם מערכות-היחסים שלי לא השתפרו הרבה, כך דומה היה, במשך השנים הראשונות. רק אחרי שכבר הייתי בהימנעות, התחלתי לראות, כמה גרוע התנהגתי קודם לכן. נדהמתי מכך, אבל עשיתי מה שהציע לי המאמן שלי: עבדתי את הצעדים. הוא אמר לי, שהמילה amends בצעדים השמיני והתשיעי, היא מילה נרדפת ל-amendment המופיעה בחוקה . המשמעות היא שינוי, לא רק התנצלות. כך ששיניתי את האופן שנהגתי באישתי, בילדיי, ובכל האחרים שבחיי. ניגשתי אליהם לצורך הצעד התשיעי שלי, כדי לומר להם שמגיע להם יחס טוב מכפי שהענקתי להם, ושאורח ההתנהגות הקודם כבר אינו מקובל עליי. הדברים השתנו בהתמדה.
לאחר שנתיים בהימנעות, הסתכלתי על אישתי ואמרתי: "אני לא יודע אם נצליח להחזיק מעמד." היא ענתה: "גם אני לא יודעת." כמה אירוני הדבר, שכעת ההחלמה שלי הייתה חשובה לי יותר מאשר להישאר נשוי, בעוד שלפני שנים הבטחתי לשנות את האכילה שלי, רק כדי להניא אותה מעזיבה. כשהצבנו את ההחלמות שלנו במקום הראשון, סיפקנו זה לזה מרחב לעצב בו מערכת-יחסים בריאה. אנחנו הולכים בדרך הזרועה-מהמורות הזו מזה מספר שנים. לגביי, זוהי ההוכחה שהאל שלי עושה למעני מה שלא יכולתי לעשות למען עצמי.
אשר לילדיי, הייתי ערוך ומוכן לפלס לי דרך כהורה בכמה תקופות קשות מאוד. בשלב מוקדם נאמר לי שלא מקבלים נקודות על סגנון, ובתור הורה, אני מהווה דוגמה חיה לכך. ילדיי בוגרים כעת, אבל הדבר היקר לי ביותר מכל שנותיי כהורה בתקופת ההימנעות שלי, היא העובדה שאותן שתי בנות בוגרות הולכות שתיהן בדרך הרוחנית; וזאת, באופן חלקי לפחות, הודות לכך שהן ראו מה גדול ההבדל שהתרחש בזכות מציאות האל, בחייו של אדם אחר. ערך חשוב בכל אותן מערכות-יחסים, הוא הכבוד. אנשים אלה זוכים לחיות ולעבוד עם האני האמיתי והכן שלי, מישהו שמוכן להקשיב, לחלוק חוויות, ולהשתנות במקרה הצורך.
אני רואה את עצמי כחדש באו.איי, כמי שרק מתחיל להמריא בחייו. הרגשתי כך למן ההתחלה. כל שנה מביאה אותי למקומות שמעולם לא ידעתי על קיומם, ואני זוכה לראות אפשרויות שלא העליתי בדעתי. שלוש מילים מגדירות כעת את מהותי ואת מעשיי: כנות, כבוד ושירות. אלה הן מילים שאת משמעותן למדתי באכלני-יתר אנונימיים. תודה לכם.
דרך אגב: אני יודע. אני באמת יודע איך זה. והפיתרון קיים.
