7 בספטמבר
"כל פגם אופי שיש לנו היום, שירת אותנו בנקודה כלשהי בחיינו, ועלינו להכיר בעובדה זו."
- שנים-עשר הצעדים ושתים-עשרה המסורות של אכלני-יתר אנונימיים, ע' 46
אחרי שנים של החלמה, לפעמים אני עדיין חוששת מפני אנשים, וכואב לי לומר להם למה אני זקוקה. קל לי יותר להישאר על הדרך להחלמה, כשאני מודה בכך שהיה זמן בחיי שבו חלק מן האנשים הקרובים אליי ביותר הפחידו אותי; הם נהנו לגלות למה אני זקוקה, רק כדי לוודא שלא אשיג זאת. מה שאני מכנה כיום פגם באופי, היה פעם פשוט כלי הישרדות. כשאני מלקה את עצמי על כך שהשתמשתי באחד מאותם כלים נושנים, זה חסר-טעם כמו בולמוס אכילה: אז יש לי שתי בעיות – גם הפגם וגם ההלקאה – במקום אחת.
כיום, כשאני מרגישה כורח להפעיל את הפגם הנושן, יש ביכולתי לזהות את הפגיעה הישנה, למסור אותה להשגחת אלוהים, ולאחר מכן לנהוג כאילו יש לי גם את המעלה המקבילה לפגם שלי. למשל, אם בעבר רציתי לרצות אנשים, כעת אני שואפת לרצות את הכוח העליון שלי.
